"יומני הריצה" או - על ניסיונות ב"פסיכו זמן ומרחב"

הגיע הזמן לישב חוב ישן: מה פירוש "פסיכו זמן ומרחב" וכיצד הוא קשור לריצה? מן הסתם ישנם קוראים שתהו מהי הכותרת המוזרה הזו ומהי קשורה לתוכן סדרת המאמרים על ריצה. ייתכן שחלקם אף הסיק כי אין כל הסבר וקשר, והכותרת נועדה רק למשוך את העין בשל מוזרותה... ובכן, הכוונה המקורית בכותרת הייתה לקשר בין הפסיכולוגיה הקשורה בתפישת הזמן, שהוא כידוע, מושג חמקמק ובהחלט יחסי, הן בעולם ה"ממשי" (תורת היחסיות קובעת כי הזמן הוא גם פונקציה של מרחק והוא יחסי למיקום המודד אותו ואף מושפע ממאסה) והן ובעיקר – בעולם ה"תפיסה" האנושית. את מושג ה"מציאות" שלנו אנו קולטים מחושינו (קלט/INPUT מסוגים שונים) המעובדים במוחנו לקבלת "תמונה" והסבר המתאים לבסיס ידיעותינו על העולם. ה"הסבר" שנותן לעצמו תינוק וילד צעיר, שונה מהותית מה"הסבר" שנותן לעצמו אדם מבוגר ואף שונה מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. כך למשל פירשו בעבר את מראה "שקיעת" השמש לתמונת עולם בה הארץ היא מרכז היקום, אסון מקומי הוא "סוף העולם" וכ"ו. חלק חשוב נוסף בהסבר הרקע, הוא החלק המרכזי שנוטל תת המודע שלנו בהרכב התמונה המתקבלת ואופן הזיכרון שלנו שמבוסס לא על ההתרחשות המדויקת עצמה, אלא על מה שמתאים יותר לאופיינו ויכולתנו לזכור (ראו ספריהם של דן אריאלי ופרופ' כהנמן) בדומה, גם תפיסת הזמן שלנו, אינה בדיוק כמות הזמן שעובר, אלא היא תלויה מאוד ב"הרגשה" שלנו. מי לא מכיר את הביטויים "משעמם לי, הזמן לא עובר" או "הזמן טס, לא שמתי לב"? באופן כללי, ניתן להכליל כי כאשר נהנים ועסוקים, "הזמן עובר מהר" וכאשר משעמם או קשה "הזמן לא זז" בדומה לכך, גם ספורטאים מושפעים מהלך מחשבה והרגשה בתפישת הזמן שלהם ואף מנסים להשתמש בפסיכולוגיה עצמית, כדי להשפיע על תפישה זו. בנוסף, גם תפישת המרחב שלנו, או מיקומנו ביחס לאר הסביבה ומה שרלוונטי במקרה זה, ביחס למקום שאליו צריך להגיע ומה המרחק שכבר עברתי – גם תפישה זו אינה "מוחלטת" (בלתי תלויה) והיא אי-רציונאלית במובן שכאשר אנו במצב רוח שלילי/עגום/מדוכדך המרחק שעלינו לעבור כדי להגיע למחוז חפצנו, יראה לנו ארוך וקשה וכאשר אנו במצב רוח חיובי/שמח/אופטימי אותו המרחק (ויכולתנו לעבור אותו) – יראה פחות קשה, יותר קל, אפשרי, לא בעיה (מחק את המיותר) בדומה לכך, גם אופן ההתייחסות לקשיים אחרים בריצה, מכשולים פיזיים, מזג אוויר, כאבי גוף ועמידה במדדי הצלחה/כישלון יחסיים (ביחס לעצמנו וביחס לאחרים) – תלויים תלות חזקה ביותר ב"הלך הרוח" שלנו בזמן נתון וב"פילוסופיית החיים" שלנו בכלל (לכל אחד יש "פילוסופיית חיים" גם אם הוא לא מודע לה) מס' דוגמאות לשימוש שלי בפסיכולוגיה עצמית כדי להתמודד עם קשיים: שימוש בהדמיות מעולם הספרים – בסדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני "תשעה נסיכים לאמבר" "ממלכות התוהו" ואחרים, ישנו "דגם עולם" שההליכה עליו (רק בן מלוכה של "אמבר") - יכולה לתקן פרצות ובעיות בעולם האמיתי (המבוסס על הדגם) אבל ההליכה עליו היא קשה מאוד, במיוחד באזורים שנקראים "צעיפים" בהם ההתנגדות גדולה מאוד והכאב להמשיך כמעט בלתי נסבל. אם ההולך מצליח לעבור את כל הצעיפים, הוא יכול לתקן בעיות ועיוותים גדולים בעולם של אמבר. השימוש שלי כמובן הוא הדמיית הקושי בריצה ל"צעיף" מהדגם אותו יש לעבור למרות הקושי כדי לעמוד במשימה. שימוש בהדמיה מעולם הסרטים – מי לא מכיר את הריצה (הדמיונית) של פורסט גאמפ? ישנם אפילו אנשים הסבורים בטעות כי ריצה כזו אפשרית במציאות (לא אנשים שרצים בעצמם...) אני איני מרחיק לכת עד כדי כך, אולם בכל זאת משתמש בהדמיית "פורסט" שאמר: "החלטתי לרוץ עד קצה הרחוב, כשהגעתי לשם, החלטתי לרוץ עד קצה העיר וכשהגעתי לשם, אמרתי למה לא לרוץ עד קצה המדינה?" תפישה זו שמחלקת ל"קטעים" קטנים יותר את הריצה, ללא הסתכלות על המרחק הכולל, עוזרת מאוד בהשגת מטרות/מרחקים גדולים. שימוש נוסף (מאוד פופולארי ונפוץ) הוא השימוש במוזיקה. אני למשל משתמש הרבה דווקא במוזיקה מרגיעה וכיפית מתחומי הרוק-נ-רול, בלוז, קלאסית ופופ שקט אולם לפעמים כשצריך קצת "אנרגיה" אני שם גם HOUSE טראנס ומוזיקת קצב אחרת ("ריקוד המכונה" של משינה טוב במיוחד לעליות קשות) ישנם כמובן עוד שימושים, ניסיונות וטכניקות שונות ליישום בשטח ועל כך, בפוסטים הקודמים והבאים.

ניסיונות בפסיכו זמן ומרחב2 או מה קרה בסוף עם המגבת?

קצת תזכורת מהפוסט הקודם בנושא – לאחר פציעת גב בעייתית שקטעה כל סוג של פעילות ספורטיבית, הצלחתי בעזרת תרגילים ואימונים רבים לחזור לפעילות מוגבלת בספורט כולל ריצה. במהלך החזרה לריצה, ביצעתי (ועדיין מבצע) "ניסיונות" שונים על עצמי, גבול יכולתי ואופן המחשבה שלי לאחר השנוי הגופני והזמן שעבר מהיותי "צעיר ובריא" (בערך לפני 15 שנה, כיום בן 44) אז מה היה? – היה מרוץ! ולא סתם מרוץ, 1,250 רצים, מתוכם 16 במקצה 160 ק"מ, 35 רצו 100 ק"מ, 100 רצים גמאו 62 ק"מ ואחד, יחיד ומיוחד (קובי אורן), שבר את השיא הישראלי למרחק ריצה: 256 ק"מ! כמו כן היו מקצים למרחקים בינוניים של 12, 22 ו 32 ק"מ ו 2 מסלולי אופני הרים. קשה לומר מה יותר מספק, לרוץ במרוץ או ל"תרום משמרת" בארגון של המרוץ, לי בכל אופן היו קצת נקיפות מצפון שהשארתי את האישה (כיוון רכבים לחנייה) והבת (חלוקת מים בתחנת אופניים) בעבודה ואני רק הייתי צריך לרוץ (ועוד לקבל חולצה על זה) בכל אופן, להלן תוצאות הניסיונות וההשוואה לאימונים: נתחיל מהסוף – - את המגבת: פשוט שמתי בכיס של המכנסיים, קצת לא אסטטי ומוזר למראה, אבל יעיל. אגב, אריאל רוזנפלד, שזכה במקום הראשון במקצה ה 60 ק"מ מספר שבאימונים למרוץ, הוא שם את השלט של האוטו בכיס המכנסיים ובגלל הלחות והזיעה הוא לא הצליח אח"כ לפתוח את האוטו ונאלץ להזעיק את אשתו... - לרוץ ללא תיק: נותן קצת פחות זיעה ואולי קצת פחות עומס על הגב, אבל התלות בתחנות השתייה וחוסר הנוחות בשימוש בכוסות לא שווה את זה (בשבילי) "גיליתי" למשל שאם שותים מהר מדי (כדי שלא ישפך וכדי לא לזרוק את הכוס מחוץ לפח) – המים עלולים להגיע לקנה הנשימה ואז יש למן מה חיקוי יפה לאדם שנרצח בהרעלה... (כמו בסרטים) כמו כן, לא ניתן לווסת את כמות המים ששופכים על הראש, קשה לקחת מספיק מים ועוד. - לגבי סחיבת מצלמה וצילום בריצה: את המצלמה די פשוט לשים "בהצלב" אבל מסתבר שאם מצלמים כמה פעמים בוידיאו בזמן הריצה, אח"כ נתפס הגב העליון שחבל על הזמן... - הצפיפות במרוץ: לא היווה פקטור ולא גרמה אפילו לעיקום קרסול אחד, מצד שני, ניתן ללמוד הרבה מכתובות של רצים על החולצה (יש מועדונים מאוד מגוונים) ומעניין לראות מגוון גדול והטרוגני כל כך של משתתפים (אבל צריך כאמור, לרוץ לאט כמוני כדי שיהיה זמן לכך...) - מבחינת ההנאה: יש שוני רב בין האימונים למרוץ עצמו, באימונים יש שקט ושלווה ברמה של תראפיה, לעומת המרוץ, בו יש "חגיגה" של מראות, רעשים, אינטראקציות וסיפוק מעצם ההשתתפות. - שאלת המבחן המעניינת ביותר הייתה לגבי המנטאליות: השפעת גורם התחרותיות, האגו שעומד למבחן והלחץ מ"בוחן הקהל". בשטח זה שמחתי לגלות, שאדישות מהולה בעניין החליפו את הלחץ של פעם (לפני 15 שנה) אדישות כלפי מסתכלים/בוחנים אותי ועניין ברצים האחרים: אחד נושם ונושף ברמה מפחידה (פינוי קרוב?) אבל "נותן קצב" ועובר אותי בדרך לתוצאה יותר טובה, האחר נראה "אנטי אצן" בגופו (רץ בלי חולצה) אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שמספרו 32 ק"מ (ולכן, ספורטאי טוב ממני) פה ושם רואים "כבדי גוף" (סיימו?) ו/או בעלי שער ארוך (בתפיסתנו, האצן צריך להיות קצוץ שיער) יש שמדברים אחד עם השני כאילו זו צעידת בוקר ביער ויש (רבים) שהולכים בעליות. בקיצור- מעניין. בהתחלה, כשהבנתי שאני שליו ונהנה מכל רגע, שמחתי (סיפוק מאופי משופר אגו) אבל אחר כך, חשבתי על ניסיונות של דן אריאלי ב"לא רציונאלי אבל לא נורא" בהם בדק את הקשר בין המראה החיצוני לציפיות וקריטריונים של דירוג כלפי המין האחר. אריאלי גילה (באופן לא מפתיע) שככל שפוטנציאל המראה החיצוני של האדם (2 המינים) נמוך יותר, לא רק הציפיות שלו ממראה בן הזוג יורדות אלא אף משקל הקריטריונים האחרים של הציפיות משתנה (אנשים יפים נותנים משקל גבוה יותר למראה חיצוני ונמוך יותר לשכל ואופי ולהיפך) ההשלכה על מצבי בריצה הייתה אם כן – ייתכן שאני פשוט הקטנתי את משקל הקריטריון של התוצאה במרוץ למול קריטריוני ההנאה למיניהם... לצערי, לא אוכל בעצמי לשפוט מי מהגורמים היה חזק יותר... (השיפור המנטאלי או הקטנת הציפיות) אני שבוי כמו כולם בידי "הגמד החושב" (ראו ספרה של ניצה איל) בראשי שלפעמים נוטל את ההגה בידיו ומטה אותו מעט לכיוון שמתחשק לו ואפילו לא מדווח על כך...

ניסיונות אישיים בפסיכו זמן ומרחב

אילו שינויים יכולים לעבור על אדם בחלוף השנים? כיצד מתבטאת ההשפעה באופן החשיבה, וביכולות הנפשיות? איך יראה הביטוי בפיזיולוגיה שלנו וביכולותינו כעבור 15-20 שנה? ואיך קשור המרחב לעניין? זאת בדיוק מה שיצאתי למצוא בסדרת ניסיונות מורכבים ומהנים ברובם, על עצמי. במה דברים אמורים? סיפורנו מתחיל בשנת 1988, עת במסגרת שירותי הצבאי, נשלחתי כחלק מנבחרת ייצוג של בה"ד 1 למרוץ 1/2 מרתון בת"א. באותה העת, הייתי בכושר גבוה ולמרות שזה היה המרוץ הראשון בו השתתפתי מעודי, סיימתי את המרוץ בתוצאה יפה ובדרך גם "חלפתי" על פני המפקד הישיר שלי דאז, שהיה אצן מרוצי שדה והקפיד "לקרוע" אותנו בכל מד"ס בקורס (אך, נקמה מתוקה...) מאותו היום ובמשך כמה שנים לאחר הצבא, השתתפתי להנאתי הרבה במרוצים נוספים, הייתי פעיל ביותר בשירות המילואים וככלל, בעל "תדמית גוף עצמית" חיובית ובריאה. הרגע המדויק של השינוי לא זכור לי, ייתכן שצניחה ברוח "מעל התקן" וציוד מלא הייתה הגורם, אולם ייתכן שגם שמשהו אחר היווה את "הקש ששבר את גב ה..." לפי האורטופד שאיבחן את ה"ספונדילוליסטזיס" שלי, פעילות גופנית "מתה" מבחינתי ורצוי לדעתו לשקול התערבות כירורגית. מאותו הרגע ובמשך בערך 15 שנה הייתי על תקן "נכה" עם פגיעה רצינית באגו, בשגרת החיים ובעבודה. לעמוד הרבה זמן כאב, לשבת הרבה זמן כאב, לשכב כאב ועל לרוץ או להרים משהו אין על מה לדבר. לפני כמה שנים, החלטתי לעבור בדיקה חוזרת אצל מומחה גב אחר ושם קיבלתי אבחון אופטימי יותר – לפי המומחה הזה ניתן עם תרגילי פיזיותראפיה מתאימים, אפשר בהדרגה לעסוק בספורט "לפי איך שאני מרגיש שאפשר" מצויד באבחון משופר זה, עברתי הדרכה לתרגילי גב ספציפיים לבעיה (בהמשך גם תרגילי קרסול לבעיות נקעים חוזרים) והתחלתי לחזור לפעילות! הליכה, אח"כ גם אופניים, בהמשך הוספתי כדורסל (אע"פ שריצה מהירה וקפיצה לגובה לא ממש חזרו) ולאחרונה – גם ריצה! (מאפריל 2012) תקופה חדשה זו של עיסוק בריצה, מאופיינת בהבדלים רבים מהתקופה הקודמת. הבדלים הכוללים מצב גופני, גיל, מצב מנטאלי, מצב משפחתי, ועוד. היות וריצות למרחקים בינוניים מתאימות מאוד למחשבות ו"עריכת ניסיונות" מה גם שממילא עסקתי במסגרת עבודתי בפרויקטים וניסיונות שונים, התחלתי לערוך ניסיונות בפסיכולוגיה של הספורט בהבדלי והשפעת מימד הזמן ובשאר השפעות המרחב (מרחב הגוף, מרחבי המרחק וכ"ו) להלן הממצאים - - לפעילות ספורט בגיל צעיר, יש יתרון גופני מובהק, אבל בגיל מבוגר יותר, יש יתרון מנטאלי מובהק, העיסוק ב"שטויות" של תחרותיות מול אחרים, פחד מכישלונות ואכזבות ותסכולים אישיים התחלף בהנאה מהתבוננות בביצועים של ספורטאים גדולים ממני (אני בביצועים "האזוב על הקיר"), הנאה מעצם העיסוק בספורט והנאה מהשיפור בעצמי. - פעילות ספורט משפרת את הזוגיות (בייחוד כאשר בת הזוג היא מורה לחנ"ג...) - ריצה בלילה דורשת פנס טוב (אבל גם כך, בשבילי היא איטית יותר, עקב זהירות על הקרסול) וניתן לפגוש בה חיות שבאור היום די נחבאות (כמו חזירי בר ודרבנים) - ריצה למשך שעה וחצי – שעתיים דורשת סחיבת מים ועזרים שונים, בקיצור– תיק (מתרגלים) - 2-3 הק"מ הראשונים הם הכי קשים (גם מתוך 20) - תזונה לפני ואחרי הריצה חשובה (לא רעיון טוב לרוץ על בטן עם בוטנים ובירה, תאמינו לי...) - סוג הנעליים + מדרסים מתאימים + עזרים מתאימים (למשל גרב אלסטית מיוחדת לספורט)– חיוני למשל הנעליים הראשונות שקניתי היו מעולות, אבל לכביש, לא לשטח והתפרקו לאחר 3 חודשים... - לרוץ עם מוזיקה, יכול להיות כיף (באך ובטהובן מומלצים במיוחד), אבל לפעמים זה מפריע "לשמוע את השקט" - החלק הכואב ביותר באימון ריצה – המתיחות שאחרי (אבל חיוני כדי לא לצלוע ביום שאחרי) - אם מקפידים על מינימום 4 פעמים בשבוע תרגילי פיזיותראפיה, אפשר לרוץ 2-3 פעמים בשבוע (15-20 ק"מ בריצה) או אימון כדורסל אחד וריצה אחת (בתנאי שלא מעקמים את הקרסול בכדורסל...) - מיני ג'לים מיוחדים לבליעה בריצה – עוזרים (אבל די מגעילים ומתוקים להחריד) - אם לא נמרחים במסנני קרינה – נשרפים (מה באמת?) - לרוץ בעליות זה כיף (אין עומס על הגב, פחות סיכוי לעקם קרסול) - לרוץ בירידות זה מפחיד (גב, קרסול), למעשה, די מצחיק לראות אותי רץ בירידה בשטח זה כמו לראות מישהו רץ יחף על אזור מלא זכוכיות או חרא של פרות... - רוב האצנים האחרים נחמדים, גם "הלכנים" וגם רוכבי אופניים, לעומת זאת, לרוכבי טרקטורונים אופנועים וג'יפים צריך לבוא בלילה למיטה, לשפוך עליהם אבק ולהשמיע להם רעש מנוע ב 150 דציבל! - בריצה בחורף האוויר כל כך קר שכואב לנשום, בקיץ אחוז הלחות הוא האוייב. - לריצה ליד הנחל בין ערביים יש סיכוי גבוה להסתיים בבליעת ברחש (או שניים) - אם מתעקם הקרסול בזמן הריצה, לא לעצור, קודם לצלוע, אח"כ ריצה קלה ואז לחזור לקצב. - בקיץ רצוי לקחת גם מים להרטבת הראש (לקרר את ה CPU) וגם מגבת קטנה (לזיעה) זהו, הניסיונות הבאים מתוכננים ל 12.10 (מרוץ "סובב עמק" בהזורע) – מה ההבדל בהרגשה וביצועים בתחרות גדולה לעומת אימונים? האם הלחץ יוריד ביצועים? האם ההנאה שבסיום גדולה יותר מבאימון? מה ההשפעה של ריצה ללא תיק? (יהיו תחנות הצטיידות בדרך) האם האגו פתאום "ירים ראש" וייעלב כאשר אצנים (ואצניות) טובים ממני יעברו אותי? מה תהיה השפעת הצפיפות? והאם הסיכון בעיקום הקרסול גדול יותר? (ואיך זה ישפיע על הריצה) איך סוחבים מצלמה בריצה (כדי לתעד) ואיך מסתדרים לעזאזל ללא מגבת? להתראות ב"סובב עמק" בהזורע ב 12.10! שם יהיו האצנים הגדולים בארץ (מרחקי 60, 100, 160 ו- 260 ק"מ!) וגם אני "אזוב הקיר" במקצה 20 ק"מ

Prager University: The Middle East Problem

על הקשר בין עקה (STRESS) בריאות נפשית וגופנית ומדיטציה

בתוכנית מעולה של ה BBC מוצגים מחקרים שונים הבודקים את הקשר בין עקה (STRESS)
לבריאות הגופנית והנפשית שלנו, מגדירים "טיפוסים" ברמות עקה שונות ובודקים
האם המצב הוא הפיך באמצעות שינוי סגנון חיים ומדיטציות:

על קיצוניות ו"גרופיז"

אחד השירים הטובים והיפים ביותר שנכתבו ובוצעו בנושא הקיצוניות אליה מגיעים אנשים המרגישים שחייהם ריקניים מדי
ולכן מנסים לחיות את חייהם של הה"סלבס" שהם מעריצים.
על מה שקורה שהערכה מתחלפת בהערצה עיוורת - STAN

Lyrics to Stan :

Chorus: Dido
My tea's gone cold I'm wondering why I..
got out of bed at all
The morning rain clouds up my window..
and I can't see at all
And even if I could it'll all be gray,
but your picture on my wall
It reminds me, that it's not so bad,
it's not so bad..

1st Chorus: volume gradually grows over raindrop background
2nd Chorus: full volume with beat right after "thunder" noise

[Eminem as 'Stan']
Dear Slim, I wrote but you still ain't callin
I left my cell, my pager, and my home phone at the bottom
I sent two letters back in autumn, you must not-a got 'em
There probably was a problem at the post office or somethin
Sometimes I scribble addresses too sloppy when I jot 'em
but anyways; fuck it, what's been up? Man how's your daughter?
My girlfriend's pregnant too, I'm bout to be a father
If I have a daughter, guess what I'ma call her?
I'ma name her Bonnie
I read about your Uncle Ronnie too I'm sorry
I had a friend kill himself over some bitch who didn't want him
I know you probably hear this everyday, but I'm your biggest fan
I even got the underground shit that you did with Scam
I got a room full of your posters and your pictures man
I like the shit you did with Ruckus too, that shit was fat
Anyways, I hope you get this man, hit me back,
just to chat, truly yours, your biggest fan
This is Stan

{Chorus: Dido}

[Eminem as 'Stan']
Dear Slim, you still ain't called or wrote, I hope you have a chance
I ain't mad - I just think it's FUCKED UP you don't answer fans
If you didn't wanna talk to me outside your concert
you didn't have to, but you coulda signed an autograph for Matthew
That's my little brother man, he's only six years old
We waited in the blistering cold for you,
four hours and you just said, "No."
That's pretty shitty man - you're like his fuckin idol
He wants to be just like you man, he likes you more than I do
I ain't that mad though, I just don't like bein lied to
Remember when we met in Denver - you said if I'd write you
you would write back - see I'm just like you in a way
I never knew my father neither;
he used to always cheat on my mom and beat her
I can relate to what you're saying in your songs
so when I have a shitty day, I drift away and put 'em on
cause I don't really got shit else so that shit helps when I'm depressed
I even got a tattoo of your name across the chest
Sometimes I even cut myself to see how much it bleeds
It's like adrenaline, the pain is such a sudden rush for me
See everything you say is real, and I respect you cause you tell it
My girlfriend's jealous cause I talk about you 24/7
But she don't know you like I know you Slim, no one does
She don't know what it was like for people like us growin up
You gotta call me man, I'll be the biggest fan you'll ever lose
Sincerely yours, Stan -- P.S.
We should be together too

{Chorus: Dido}

[Eminem as 'Stan']
Dear Mister-I'm-Too-Good-To-Call-Or-Write-My-Fans,
this'll be the last package I ever send your ass
It's been six months and still no word - I don't deserve it?
I know you got my last two letters;
I wrote the addresses on 'em perfect
So this is my cassette I'm sending you, I hope you hear it
I'm in the car right now, I'm doing 90 on the freeway
Hey Slim, I drank a fifth of vodka, you dare me to drive?
You know the song by Phil Collins, "In the Air of the Night"
about that guy who coulda saved that other guy from drowning
but didn't, then Phil saw it all, then at a a show he found him?
That's kinda how this is, you coulda rescued me from drowning
Now it's too late - I'm on a 1000 downers now, I'm drowsy
and all I wanted was a lousy letter or a call
I hope you know I ripped +ALL+ of your pictures off the wall
I love you Slim, we coulda been together, think about it
You ruined it now, I hope you can't sleep and you dream about it
And when you dream I hope you can't sleep and you SCREAM about it
I hope your conscience EATS AT YOU and you can't BREATHE without me
See Slim; {*screaming*} Shut up bitch! I'm tryin to talk!
Hey Slim, that's my girlfriend screamin in the trunk
but I didn't slit her throat, I just tied her up, see I ain't like you
cause if she suffocates she'll suffer more, and then she'll die too
Well, gotta go, I'm almost at the bridge now
Oh shit, I forgot, how'm I supposed to send this shit out?
{*car tires squeal*} {*CRASH*}
.. {*brief silence*} .. {*LOUD splash*}

{Chorus: Dido}

[Eminem]
Dear Stan, I meant to write you sooner but I just been busy
You said your girlfriend's pregnant now, how far along is she?
Look, I'm really flattered you would call your daughter that
and here's an autograph for your brother,
I wrote it on the Starter cap
I'm sorry I didn't see you at the show, I musta missed you
Don't think I did that shit intentionally just to diss you
But what's this shit you said about you like to cut your wrists too?
I say that shit just clownin dogg,
c'mon - how fucked up is you?
You got some issues Stan, I think you need some counseling
to help your ass from bouncing off the walls when you get down some
And what's this shit about us meant to be together?
That type of shit'll make me not want us to meet each other
I really think you and your girlfriend need each other
or maybe you just need to treat her better
I hope you get to read this letter, I just hope it reaches you in time
before you hurt yourself, I think that you'll be doin just fine
if you relax a little, I'm glad I inspire you but Stan
why are you so mad? Try to understand, that I do want you as a fan
I just don't want you to do some crazy shit
I seen this one shit on the news a couple weeks ago that made me sick
Some dude was drunk and drove his car over a bridge
and had his girlfriend in the trunk, and she was pregnant with his kid
and in the car they found a tape, but they didn't say who it was to
Come to think about, his name was.. it was you
Damn!

איך ללמוד "בדרך הקשה"

ללמוד זה דבר טוב. ללמוד "בדרך הקשה" זה גם טוב, אבל פחות.
לא מזמן חוויתי זאת בעודי עובר בדרך על אחד העקרונות בהם אני מאמין ומנסה ליישם בחיי.
מדובר במשפט החכם הבא:
"דבר, אותו לא נמצא די זמן לעשותו כהלכה בפעם הראשונה, ימצא די זמן לעשותו כהלכה, בפעם השנייה"
אחד משני מתחומי העיסוק העיקריים שלי הוא ייזום והרצה של פרויקטים בהנדסת מפעל הפלסטיק בקיבוצי (פלסטופיל)
הפרויקט האחרון והגדול ביותר שלי הוא הקמת מערך מחזור לפסולת המאוד בעייתית של המפעל,
פסולת המורכבת מסוגים רבים ושונים של פולימרים המיוצרים בתהליך מורכב וייחודי בארץ.
במסגרת הפרויקט, הגענו ל"צומת" בה מצד אחד, תהליך המחזור, על הטכנולוגיה הקשורה בו,
שיטות העבודה והנהלים (הדרך ליישם את שיטות העבודה) נמצא במצב של "עדיין לא מתנהל חלק בשוטף"
ומוצרי המחזור, ברובם, עדיין בשלבי פיתוח, ומצד שני, על סמך הדוגמאות המוצלחות אותן תכננתי ויצרתי,
הצליח השיווק לפתוח שוק חדש, בעל פוטנציאל אדיר, מבחינת הכמות והרווח הצפוי ממוצרי המחזור.
נוצר מצב, בו מצד אחד קיים לחץ אדיר מהשיווק ומנכ"ל החברה לייצר בפעם הראשונה כמות מסחרית מהמוצר החדש,
כדי "לחדור לשוק" ולקבל על בסיס הזמנה זו, הזמנות גדולות וריווחיות אף יותר.
ומצד שני, התשתיות לייצור ההזמנה, לא ממש היו מוכנות (כולל מלאי פסולת מהסוג המתאים)
עקב לחץ ה"דד ליין" מחזרנו חומר גלם שלא בדיוק התאים להגדרות הטיב (אותן הגדרתי בעצמי) ונכנסנו לייצור
ההזמנה החשובה "בכוח הזרוע"
התוצאה - מוצר שויזואלית לא ניתן לשלוח במשלוח ראשון וחשוב ללקוח.
לאחר מזעור נזקים (עצרתי את הייצור עוד באותו היום) התארגנו מחדש, אספנו לאט לאט את הסוג המתאים להגדרות הטיב,
מחזרנו בהקפדה על השיטה המוגדרת ויצרנו מחדש באופן מוצלח (כשבוע וחצי אחרי ניסיון הייצור הקודם)
האיחור בייצור, בסופו של דבר, לא יגרום לאי עמידה ב"דד ליין" ומה שנשאר לעשות הוא התחביב הישראלי הידוע -
לנתח את המקרה בדיעבד...
כל ההבדל, טמון במשפט חכם אחד, שבמקרה זה "נשאר על הנייר" במקום להיות מיושם בפועל באופן ההתנהלות.
מקרה זה גרם לי לחשוב על מקרים אחרים, בהם הייתה לי הפילוסופיה החכמה והמתאימה, אולם היישום לקה בחסר..
"מחשבה נכונה, מניבה מעשים נכונים" רק כאשר אכן חושבים לפני המעשים,
זוהי אחת הסיבות שבמשפט התמצית הפילוסופית של חיי, קיים החלק האחרון:
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך"

על אור וחושך, רע וטוב, מידע ומידע מוטעה

ההתייחסות לרשת האינטרנט צבועה לא פעם בצבעים עזים, המשתנים, בהתאם למתייחס, בין לבן בוהק לשחור אטום.
מצד אחד, רבים מתלהבים משפע האפשרויות למידע, ידע, הנאה, חיבורי תקשורת והפעלות תרגול קוגנטיביות במשחקי רשת,
מציאת תשובה לבדידות, הניכור והמוגבלות הגופנית וסיפוק צרכי הנאה ואפילו אושר אישי.
ומצד שני קמה קול צעקה מקרב המתנגדים המתארים את הרשת כעודף גירויים אלימים ומיניים, ניצול ושטיפת מוח כלכלי,
גרימת נזקים (מפסיכולוגיי, כלכליים ועד מוות לפעמים) וככל - מקור כל רע על פני כדור הארץ.
כמו במקרים רבים אחרים, ניתן גם כאן לחפש את "דרך האמצע". להתייחס אל הרשת כהזדמנות וכמראה לצרכינו ואופיינו.
מי שמחפש ריגושים וגירויי אדרנלין מסוגים שונים, יכול למצוא את מבוקשו בדיוק כמו חברו שמחפש הזדמנות להירגע,
למצוא תמונות, דברי אומנות מדהימים, ספרים, פילוסופיה, דעות מגוונות ועוד.
אותם אלו הגולשים ברשת כדי להתחבר לאחרים, ברשתות החברתיות הרבות, למצוא תמיכה, עניין, ידידות ואהבה,
יוכל לעשות זאת בדיוק כמו הגולשים שמחפשים ניתוק מה"רעש" של העולם.
מה שאדם מחפש בהתאם לאופיו הוא גם ימצא ברשת. הרשת עצמה אינה "טובה" או "רעה" היא אך ורק מראה לנו עצמנו.

בדומה לכך, חיפוש מידע וידע ברשת, יכול להיות מועיל ואפקטיבי, עד רמה של הצלת חיים בפועל,
ומצד שני מציאת מידע מוטעה (מהשפע הרב הקיים ברשת) יכול להיות מזיק עד רמה של גרימת מוות.
דוגמא אחת היא המידע הרפואי:
גולשים בפורום רפואי? בדקו טוב מי מייעץ לכם
בדומה לדוגמא זו, הדגימה באופן ברור את הבעייתיות והדואליות של השימוש במידע מהרשת,
נכונה גם תופעה זו בהקשר של טיפולי אוטיזם.
אוטיזם הוא תחום "פרוץ" בו אין לרפואה הקונבנציונלית תשובות ברורות ומבוססות, לא לגבי הגורמים,
ולא לגבי הטיפול האפקטיבי המתאים לכל "מקרה" של אוטיזם.
עקב כך, ריבוי ה"מטפלים" ה"שיטות" וה"טיפולים" המוצאים ברשת להורים הנואשים לטיפול אפקטיבי -
גדול ורב, אין "סמכות" ברורה ואחידה היודעת להמליץ על טיפול אפקטיבי או להזהיר מטיפול שבמקרה הטוב,
רק גוזל מההורים זמן וכסף יקרים ובמקרה הרע, גם גורמים להתדרדרות ונזק לילד.
בנוסף לכך, חלק מהבעיה טמון בהצלחות חלקיות של טיפולים בקרב חלק מהמקרים והילדים,
אך אינו מתאים/מצליח עם חלק אחר. המטפלים וההורים ש"הצליחו" ממליצים ובצדק על הטיפול שייתכן שיזיק לילד אחר.
אז מה עושים?
אין תשובה פשוטה לבעייה מורכבת זו, אך ישנם כמה כללים אותם ניתן ליישם בבדיקת כל הצעה/ייעוץ לטיפול:
1) הצלבת המידע על הטיפול והמטפל מול הורים אחרים ורופאים/פסיכולוגים מהתחום.
    כדאי לשים לב שלא כל רופא, פסיכולוג או פסיכיאטר באמת מבין בתחום, יש למצוא כאלה שלהם ניסיון מספיק בתחום.
2) להיזהר מקיצוניות (גם בשיטת הטיפול וגם בהתייחסות המטפל לשיטות אחרות)
3) להיזהר מהבטחות "ורודות" מטפל טוב, יודע את המוגבלות שלו ואת העובדה כי אין לו סיכוי של 100% להצלחה.
4) להתייעץ עם הורי אוטיסטים "ותיקים" יש סיכוי טוב שהם כבר "היו שם" או שיש להם קישורים למידע רלוונטי.
5) לא לחשוש מ"תערובת" של טיפולים וגישות, לקות ה ASD מורכבת מהרבה פנים, פן נוירולוגי מוחי, פן תחושתי,
    פן תקשורתי חברתי, פן שפתי, פן לימודי ופן ריגשי/נפשי. לפעמים צריך עירוב של גישות לטיפול אפקטיבי.
6) לתת הזדמנות אמיתי. לפעמים אפקטיביות של טיפול תלויה ברמת שיתוף הפעולה של ההורים,
    באופטימיות והגיבוי שהם נותנים ובעיקר במספיק זמן לתוצאות (כלל "אצבע" - לא פחות מחצי שנה)

בפעם הבאה שתגלשו ברשת, יהיו הצרכים שלכם אשר יהיו - השתמשו בגישת ה"כבדהו וחשדהו"
גם את הפוסט הזה, ניתן "לקבל" או "לדחות" בהתאם לתוכנו וה"פרופיל" האמין או הבלתי אמין שנוצר אצלכם ביחס לכותב...
בהצלחה!

לא הכול בסדר, אבל זה בסדר

מדי יום אנו נשאלים על ידי עמיתינו לעבודה, קרובי משפחתנו וידידנו "מה נשמע? מה המצב?

הכול בסדר?" ברוב רובם של המקרים אנו עונים אוטומטית "כן" "100%" ו"אחלה"
האם פירוש הדבר שאכן זהו מצבנו הנפשי/בריאותי/כלכלי? האם בכל תחום בחיינו הכול מוצלח ומצליח?
מהי כוונת השואל, האם למצבנו האישי? האם למצב משפחתנו? האם למצבנו בעבודה?
האם לקחת בחשבון בתשובה את השפעת המצב בחברה הסובבת אותנו? משפחה? ישוב? מדינה? עולם?
האם התשובה צריכה להעיד על האופן בו אנו מתמודדים עם המצב? האם התשובה צריכה להעיד על רמת האופטימיות שלנו? האם בכלל קיים מצב בו "הכול בסדר?"
יש להודות שבבחינה ריאלית, עובדתית לוגית, לא סביר שנוכל להצדיק תשובת "כן"
לשאלת ה"הכול בסדר?" תמיד היה, תמיד יש ותמיד יהיה "משהו לא בסדר" בחיינו.
אז כיצד אנו צריכים לחשוב וכיצד לענות (גם לעצמנו) לשאלה יום יומית זו?

במאמר מעניין של מייקל שרמר מו"ל כתב העת "הספקן" וכותב טור קבוע ב"סיינטיפיק אמריקן"
עולה שאלת רמת האופטימיות שלנו, על מה היא מבוססת והאם לתנועת ה"חשיבה החיובית" הפופולארית
יש בסיס ריאלי הגיוני מבוסס. שרמר, למרות הגדרתו את עצמו כ"אופטימי מטבעי" חושף במאמר את הבסיס הדל (עובדתית) של עיקרון ה"חשיבה החיובית" ומביא בהרחבה טענות מספרה של ברברה ארנרייך "Bright Sided" לגבי החורים בטענות התפיסה וההצלחה בתפיסת ה"חשיבה החיובית"
שרמר טוען במאמר כי אנו צריכים להיות ריאליים במקום אופטימיים.
(כדוגמא הוא נותן דוגמא משעשעת מהרגלי רכיבת האופנים שלו עצמו) האם כך?
האם עלינו להיות תמיד הגיוניים, ריאליים ומחושבים?

אם עלינו לתת את התשובה המדויקת ביותר עובדתית, אנו צריכים כמובן לענות תמיד
"לא, לא הכול בסדר" אני עייף, לא מרגיש טוב, מקבל משכורת נמוכה מדי, רבתי עם אשתי, הילד שלי קיבל "נכשל" במבחן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח ובעבודה לא מספיק מעריכים אותי וכל זה לפני שנתחשב במצב המדינה המחורבן, עם השחיתות, המצב הביטחוני, מוסריות בזבל ו"אי חינוך"
שלא לדבר על המצב האקולוגי/פוליטי/מדיני/מוסרי בעולם...

אז מה עושים? (מבחינה פנימית) ומה עונים? (כתשובה)
הצעתי לדילמה היא "לא, לא הכול בסדר, אבל זה בסדר שלא הכול בסדר"
בתשובה זו, קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לשאלה הבלתי נמנעת של אחרים, אנו מצהירים כי אנו מודעים למצב המציאותי האמיתי בו אנו והחברה בה אנו חיים נמצאים, אבל, אנו מסוגלים להתמודד עם כך.
אין אנו מרכיבים "משקפיים ורודים" או "משקפיים שחורים" ואין אנו נותנים למצב האמיתי, בו
אין שמץ של סיכוי ש"הכול בסדר" להשפיע עלינו לרעה. אנו עושים מה שאנו יכולים להתמודדות עם המצב, לפעמים מצליחים יותר לשפר אותו ולפעמים נכשלים והמצב נהיה גרוע יותר, אבל זה בסדר,
זו דרכו של עולם, זוהי גם ה"טאו" חייה פה ועכשיו, הכר במציאות כפי שהיא ולמד להסתדר איתה, לזרום איתה, לנסות להשפיע עליה לטובה מצד אחד ומצד שני להיות מודע למגבלותיך בהשפעה עליה.

זה בסדר שלא הכול בסדר.

האם אנו חושבים יותר מדי?

לא קל לאדם אוהב ידע, סקרן ואוהב קריאה, מתעניין וחושב, אדם היודע לנתח מידע ולהפיק מסקנות, להודות שאולי הוא "חושב יותר מדי" האם זה יתכן? האם זה סביר? האין האמירה "חושב יותר מדי" שמורה למי שמוחו נחות, אוצר ידיעותיו דל וחשיבתו מעטה? מסתבר שהתשובה היא "לא" דווקא אנחנו, שוחרי הידע, מרבים ליפול לבור זה.

אחת הבעיות מתחילות בפרויד. פרויד היה מי שגילה לנו שקיים בנו "אני חבוי" או "תת מודע"
מסתבר שיש בכולנו צד חבוי שבהתאם ל"פרופיל הפסיכולוגי" (או "הנפשי") שלנו גורם לנו לחשוב ולבצע דברים שלפעמים מפריעים לנו, דברים שאנו "חושבים" שהם רציונאליים ונכונים לנו,
אבל לפעמים הם עשויים דווקא לפגוע בנו, לעצור אותנו, או להפך, לגרום לנו לבצע פעולה שגויה הגורמת עוול לנו ו/או לאחרים. כנראה שדקארט טעה. אנו לא "קיימים מפני שאנו חושבים"
ו"אנו חושבים מפני שאנו מתלבטים" מהעובדה הפשוטה שהתלבטות זו היא פנימית ומן הסתם מתרחשת
בהשפעה גדולה של התת מודע שלנו. אותו "תת מודע" הוא בעייתי מכיוון שהוא עלול להיות מושפע
מנוירוזות, טראומות, שקיקות וכמיהות חבויות או שהוא סתם מונע מאיתנו לפעול לשינוי בחיינו
מפני שהוא מעוניין לשמור על הסטטוס קוו של חיינו או כביכול "היציבות הנפשית" שלנו.
הפחד משינוי הוא אחד המשפיעים החבויים הגדולים ביותר בנפשו של כל אדם.
הפועל היוצא של מצב בעייתי זה הוא שכאשר אנו מגיעים לסיטואציה בה צריך להחליט על שינוי,
אנחנו לפעמים "נתקעים" בויכוח פנימי, מלא בשיקולי יתר, בעד ונגד, תוצאות אפשריות, וכמה שאנו יותר "חכמים" הויכוח הפנימי עוד יותר מסובך. המצב הפנימי הבעייתי השני הוא כאשר אנו מוצאים תירוץ "לוגי" כביכול מדוע לא לבצע את השינוי. אבל, לאמתו של דבר, זה לא אנחנו שהגענו לטיעון הנגד
המשכנע הזה, זה "הוא" האני החבוי שלנו. אז מה עושים? האם אנו נידונים לחוסר וודאות תמידי
בעניין הקיום שלנו כמו ב"בעיית השד" של דקארט? (חוסר הוודאות שיש איזה שד שגורם לנו לראות ולחוות רק את מה שהוא רוצה ובעצם שולט בנו) האם ייתכן שאנו בעצם ישנים באיזה "מטריקס"
ללא אפשרות אפילו לדעת זאת? אולי לא. יש "פאטנט"
ה"פאטנט" הוא לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. אין זו המלצה חס ושלום להפסיק לאחת ולתמיד את
החשיבה והמחשבה, אלא לפעמים שעולה לנו או לאחרים איזה רעיון לעשות משהו, להתקדם, להעיז, לבצע משהו שונה משגרת חיינו, צריך פשוט לבצע. לא לחשוב, לא לתת הזדמנות ל"שד המתעתע"
או התת מודע שלנו להשתלט לנו על החיים כדי שיישארו במצב של "מי מנוחות" אלא פשוט "לקפוץ למים". אנו חיים רק פעם אחת. גם אם יש או אין קיום אחרי המוות, "עולם אחר" או "גלגול נשמות"
את החיים האלו, הנוכחיים אנו חיים רק פעם אחת וכדי לחיות חיים מלאים, מספקים, בעלי חוויות מלמדות והגשמה עצמית, צריך להעיז ולעשות. "נא להדק חגורות ולכבות מחשבות, אנו ממריאים"
במקרים דומים נוספים, נוהגים מורי "זן" רבים לנקוט בשיטות שונות, על מנת לרוקן את המוח ממחשבות
שמפריעות הן ללימוד תפישות חדשות והן לביצוע מדיטציות שמטרתן להשקיט את הנפש ולהתבונן במציאות "כפי שהיא". חלק מהטכניקות נוקטות בקו של זעזוע המתלמד באמירות לכאורה, בלתי הגיוניות
מפתיעות ולא שגרתיות, כדי "להוציא אותו מקו המחשבה הרגיל", מהדוגמטיות וע"י כך פתיחת מחשבתו
לאפשרויות אחרות. עודף החשיבה מופיע גם בתחום הפסיכולוגיה ובא לידי ביטוי שלילי חזק במקרים של
חוסר ביטחון חרדתי, דיכאוניות ועוד. במקרים קיצוניים אלו, הופכות האפשרויות העתידיות הרבות של כל מעשה ואמירה (או כל פעולה אקטיבית) לריבוי משתק ובלתי אפשרי של משתנים הסוגר את האדם
בחיים של פחד ואי עשייה. במקרה אחר, מתמקד האדם באפשרויות העתידיות השליליות הקיצוניות בלבד
המשאירות אותו נעול בחרדה קיומית לא מציאותית וכובלת. במקרה נוסף, חושב האדם הדיכאוני, מחשבות שליליות על עצמו בהווה ו"זוכר" מהעבר רק את הזיכרונות השליליים והטראומות שעבר.
במידה מסוימת, ניתן לסכם ולומר שככל שהאדם מרבה ידע (בעיקר בעולם המערבי) הוא חשוף יותר לבעיית "עודף החשיבה" לכן, צריכים אנו "לקחת צעד אחד לאחור" להאט קצת את מוחנו הדוהר לפירושים עתידיים אפשריים ופשוט לבצע את הדברים. בכל מקרה יהיה צורך וגם נוכל לטפל במשמעויות הנובעות מפעולותינו בהמשך, בין אם "חשבנו את עצמנו לדעת" ובין אם לא.
החיים אינם משחק שחמט, פשוט התקדמו בדרך בה החלטתם ללכת.

אימרות של חוכמה

"המצאת המחר" או "איך ניצחנו במרוץ ההישרדות?"

"המצאת המחר" - דניאל ש. מילוא

ספר מעניין, מעורר מחשבה ואף מרתק למי שמתעניין באחד משני תחומים: אבולוציה של האדם ו/או אפיון ומנטליות המין האנושי כחברה כיום.
פרופסור מילוא "הגיע" לתחום האבולוציה מתוך התמחותו בפילוסופיה ואפיון תכונה מרכזית בחברה האנושית כיום: "יותרמדיות" בהסבה לתחום הביולוגיה חיפש מילוא את התשובה
ל"מדוע אנו כה חסרי מנוחה כיום? (מכיוון שניצחנו ויצאנו מהמרוץ האבולוציוני)
ומכאן תשובה לשאלה איך ניצחנו ומדוע? תשובתו בספר היא מכיוון שפיתחנו יכולת לתכנון עתידי.
הספר כתוב בצורה משעשעת, שונה, מעניינת (כאדם עצמו) ומביאה תימוכין ככל הניתן לתיזה המרכזית. כמדען ופילוסוף, מודע מילוא למיגבלות ההוכחה שלו עצמו ומביא גם דוגמאות ל"חורים" בתיזה הכללית של תורת האבולוציה של דרווין. הבעיה המרכזית שלי בקריאת הספר הייתה חוסר הבהירות בתמיכתו של מילוא בתיאוריית האבולוציה הכללית (בה הוא תומך)
בהתלהבותו "לבעוט" במוסכמות קיימות, עוזר מילוא מבלי משים לזרם מערערי התיאוריה וחבל, להערכתי אין זו כוונתו ובתקופה זו, בה תיאוריות "מתחרות" מגוחכות עולות ופורחות (בעיקר בארה"ב) עלול הספר לשמש כ"נשק" דווקא נגד התיאוריה ממנה הוא צמח.

מחשבות נוספות מעקבות הספר:
1) מדוע (ולא איך התפתח) הגזע האנושי הוא כיום כה חסר מנוחה, הצורך "יותר מדי"?
    ייתכן שאת התשובה נתן לנו אברהם מאסלו בהגדרתו את "פירמידת הצרכים האנושיים"
   מאסלו טוען, שאנו מונעים באופינו ע"י פירמידה של צרכים:
בה מילוי הצורך הבסיסי יותר קודם למילוי הצורך "הגבוה" יותר ולהיפך, לאחר מילוי הצורך הבסיסי, אנו פונים למילוי הצרכים ברמות הגבוהות יותר. היות והרמות הגבוהות, הנן בד"כ בלתי מושגות (ועל כך הרחבתי בפוסטים אחרים)
נוצר מצב בו הקיום האנושי כפרט וכחברה הנו
במצב של חוסר שקט תמידי, או צריכת "יותרמדיות"

2) איך ומדוע התפתחה היכולת "לתכנן את העתיד"
בקרב אבותינו באפריקה?
ייתכן שהתשובה טמונה בבחינה של חריגי נורמה הקיימים כיום כגון אוטיסטים. מצפייה ועבודה עם בני האוטיסט כבן ה 9, נוכחתי בכמה עובדות -
- הבנת המציאות של סול (בני) הנה חלקית ביותר. המציאות בעיניו היא כאוס הכולל בתוכו "איים של מציאות"
   בהם הכללים ואופן ההתנהגות המצופה בה ברורים לו (למשל בבית, בכיתה, בטיפולים פרטניים)
- הבנת והגדרת ה"אני" שלו חלקיים ביותר והוא מתקשה להפריד בינו לאחרים ואף להגדיר אחרים כ"מישהו"
- הבנת רצועת הזמן (עבר ועתיד) שלו היא חלקית והוא מתקשה להפריד בין עבר קרוב ורחוק, עתיד קרוב ורחוק
   ואף מאורעות עבר שהתקיימו בפועל לעומת מאורעות שהוא היה רוצה שיתקיימו.
מכאן מסקנתי - כדי שנוכל לתכנן את העתיד (לבצע היום/עכשיו פעולות כדי שמחר/אחר כך נקטוף את פירותיהם)
אנו צריכים קודם כל להבין (גם ברמה כללית כמו אצל ילדים בריאים) - מי אנחנו ובתוך איזה מציאות אנו נמצאים.
ההומוסאפיינס באפריקה היה קודם כל צריך להבין בסיס זה כדי שיוכל לבצע פעולות (כגון הגירה ותכנון טקטי) למען המחר.

האם אנשים יהירים משתמשים פחות במוח? ומדוע עצם המשפט "נשמע נכון"

האם אנשים יהירים משתמשים פחות במוח?
"נשמע" נכון. מחקר מצומצם וראשוני אומנם, אך שיפטו בעצמכם, האם גם לכם זה "נשמע" נכון -
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3834574,00.html
מעבר למחקר המעניין לכשעצמו, מעניינת גם הסוגיה מהו המושג "נשמע נכון"?
האם מדובר ב"חוש השישי"?
ואם כן, ממה הוא "מורכב", מאיזה חושים וחיישנים ומהי דרך עיבוד המידע ל"חוש השישי"?
מחקרים ודיווחם רבים מאמתים את יכולת הדיוק של אנשים רבים המשתמשים ב"חוש השישי"
כיצד הם עושים זאת?
האם מדובר ב"ניהול ידע אישי פנימי" המצליב בין כל הידע והמידע שיש באדם? (כולל מה שאינו "זוכר")
מדוע אנשים מסויימים יותר "מחוברים" ליכולת השימוש בחוש זה ומדוע חלקם הרבה יותר מדייק בתוצאותיו?
מהי הקורלציה בין יכולת אנשים לאגור ולזכור מידע ליכולותיהם "לסנכרן" אותו באופן שיוצר את החוש השישי?
איזה סוג אנשים הוא זה? האם אנשים בעלי אינטליגנציה אנליטית (IQ) גבוהה?
האם אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית (EQ) גבוהה? או האם אנשים בעלי אינטליגנציה רוחנית (SQ) גבוהה?
נושא מרתק!
בועז.

המלצות ספרים - פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני

"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" – זיגמונד פרויד

אחד הכתבים המעניינים ביותר שכתב פרויד ובניגוד לכתביו ותפישתו השנויה במחלוקת לגבי נפש האדם,
נושא הפסיכולוגיה של ההמון רלוונטי גם ואולי אף יותר, כיום. פרויד מרבה לצטט מספרו של לה בון
"הפסיכולוגיה של ההמון" ומנסה לערוך השוואה בין תופעות ומבנה נפש היחיד לתופעות ומבנה "נפש" ההמון.
לא צריך להסכים עם כל ניתוח ומסקנה של פרויד כדי ליהנות ולהתעניין בתמונה הכוללת העולה מהספר.
מה קורה לאופיו ונפשו של אדם (וערכיו) כאשר הוא נהיה חלק מ"המון"? מדוע אנשים נמשכים
להיטמעות רדודה בקולקטיב רעיוני המוחק את הייחודיות והדעה האישית, השוחק ערכים מוסריים
והמכתיב אופן מחשבה ופעולה באופן כזה שהיחיד לא מרגיש/חושב שהם אינם שלו?
כיצד מבצעים אנשים שהם חלק מ"המון" כלשהו דברים ששונים ולעיתים אף מנוגדים לאופיים כפרט?
מרתק ומעניין.

המלצות ספרים - האדם שבקצה האגו

"האדם שבקצה האגו" – מתי ליבליך

ספר העוסק בהתפתחות עצמית והכרת אדם את עצמו. התחום מוגדר כ"פסיכולוגיה טרנספרסונלית"
ולפי הספר הראשון שעסק, או פיתח זרם זה היה קרל יונג. הרעיון החדש בתחום הוא יצירת חיבור בין
תורות הנפש המערביות (או פסיכולוגיה) לבין תורות רוחניות מהמזרח הרחוק.
הספר כל כך עשיר ברעיונות מתקדמים לתפישה הכרתית והתפתחות עצמית שלא הייתי ממליץ אותו
ל"מתחילים" בתחום. למי שכבר קרא ועסק בתחום פיתוח הנפש וההכרה העצמית הספר הוא מקור עשיר
ומעורר השראה, הנותן כיווני מחשבה וכלים מעשיים ל"עבודה". פרק 8 מתאים וחשוב לקריאה לכול סוגי הקוראים
(ללא ניסיון, עם ניסיון, מורים ותלמידים כאחד) הפרק נקרא "צילו של המורה"
ועוסק בבעייתיות הקשה של המורים הרוחניים היוצרים "כתות" של חניכים/תלמידים ולפעמים גורמים
לתלמידיהם ללכת בכיווני הרס עצמי במקרה "הטוב" ונזק נפשי חמור במקרה הגרוע.
ליבליך אינה קובעת באופן חד משמעי "כוונה רעה" להנחיותיהם של מורים אלו (אך גם אינה מבטלת מקרים כאלו)
וטוענת שלפעמים, גם המורה הרוחני נמצא במצב בעייתי וללא ידיעתו גורם את הנזק.
מומלץ.

המלצות ספרים - קפה סוקרטס

"קפה סוקרטס" – כריסטופר פיליפס

ספר המתאר מסע, או "שליחות" אישית של הכותב שמהווה חלק מתנועה ותפישה בינלאומית להחזרת

תחום הפילוסופיה מ"מגדלי השן" באוניברסיטאות ל"כיכר השוק" ולפשוטי העם.

התפישה והיישום של פיליפס הנה כיום מפגשי דיון בבתי קפה, ספריות, או כל מקום אחר, שם דנים

המשתתפים במשמעויות פילוסופיות של החיים. הרכב המשתתפים יכול לנוע בין פרופסורים לפילוסופיה,

עו"ד, פיזיקאים, עובדי הייטק, רוכלי באסטות, פועלים ואף "הומלסים" שהזדמנו למקום.

כל אחד חשוב ולכל אחד יש דעה וזכות להביעה. הכללים היחידים נוגעים לתרבות הדיון, הכבוד ההדדי,

הסובלנות לאחר ופתיחות מחשבה מרבית. ספר ורעיון "מכונן" מבחינתי וכבר שמעתי על יישומי תפישות דומות גם בישראל (מפגשי דיונים פילוסופיים ברכבת ישראל, חוגי פילוסופיה לילדי בית ספר יסודי ותיכון ועוד)

מאוד מאוד מומלץ.

תמצית של חוכמת חיים בשיר אחד

Ladies and Gentlemen of the class of ’97

Wear Sunscreen

If I could offer you only one tip for the future

sunscreen would be it

The long term benefits of sunscreen have been proved by scientist

whereas the rest of my advice has no basis more reliable than my own meandering experience

I will dispense this advice now.

Enjoy the power and beauty of your youth, oh nevermind,

you will not understand the power and beauty of your youth until they've faded.

But trust me, in 20 years you’ll look back at photos of yourself

and recall in a way you can’t grasp now, how much possibility lay before you

and how fabulous you really looked,

you are not as fat as you imagine.

Don’t worry about the future, or worry, but know that worrying is as effective as trying to solve an algebra equation by chewing bubblegum.

The real troubles in your life are apt to be things that never crossed your worried mind, the kind that blindside you at 4pm on some idle Tuesday.

Do one thing everyday that scares you

Sing

Don’t be reckless with other people’s hearts,

don’t put up with people who are reckless with yours.

Floss

Don’t waste your time on jealousy, sometimes you’re ahead, sometimes you’re behind,

the race is long, and in the end, it’s only with yourself.

Remember the compliments you receive, forget the insults,

if you succeed in doing this, tell me how.

Keep your old love letters, throw away your old bank statements.

Stretch

Don’t feel guilty if you don’t know what you want to do with your life,

the most interesting people I know didn’t know at 22

what they wanted to do with their lives,

some of the most interesting 40 year olds I know still don’t.

Get plenty of calcium.

Be kind to your knees, you’ll miss them when they’re gone.

Maybe you’ll marry, maybe you won’t, maybe you’ll have children, maybe you won’t,

Maybe you’ll divorce at 40,

Maybe you’ll dance the funky chicken on your 75th wedding anniversary

What ever you do, don’t congratulate yourself too much or berate yourself either

Your choices are half chance, so are everybody else’s.

Enjoy your body, use it every way you can, don’t be afraid of it,

or what other people think of it, it’s the greatest instrument you’ll ever own

Dance, even if you have nowhere to do it but in your own living room.

Read the directions, even if you don’t follow them.

Do not read beauty magazines, they will only make you feel ugly.

Brother and sister together we'll make it through

Someday a spirit will take you and guide you there

I know you've been hurtin, but I've been waitin' to be there for you

And I'll be there just helping you out whenever I can

Get to know your parents, you never know when they’ll be gone for good.

Be nice to your siblings, they are the best link to your past

and the people most likely to stick with you in the future.

Understand that friends come and go, but for the precious few you should hold on.

Work hard to bridge the gaps in geography and lifestyle because the older you get,

the more you need the people you knew when you were young.

Live in New York City once, but leave before it makes you hard,

Live in Northern California once, but leave before it makes you soft.

Travel.

Accept certain inalienable truths, prices will rise, politicians will philander,

you too will get old, and when you do you’ll fantasize that when you were young

prices were reasonable, politicians were noble and children respected their elders.

Respect your elders.

Don’t expect anyone else to support you. Maybe you have a trust fund,

Maybe you have a wealthy spouse; but you never know when either one might run out.

Don’t mess too much with your hair, or by the time you're 40, it will look 85.

Be careful whose advice you buy, but, be patient with those who supply it.

Advice is a form of nostalgia,

dispensing it is a way of fishing the past from the disposal, wiping it off,

painting over the ugly parts and recycling it for more than it’s worth.

But trust me on the sunscreen

Brother and sister together we'll make it through

Someday a spirit will take you and guide you there

I know you've been hurtin, but I've been waitin' to be there for you

And I'll be there just helping you out whenever I can

Everybody's free oh yeah

Everybody's free oh yeah

המלצות ספרים: "מוצא האנושות", "הרעיונות שעיצבו את עולמנו" ועוד

"מוצא האנושות" – ריצ'רד ליקי

סוג: מדע פופולרי. על המחבר- ריצ'רד ליקי הנו בן למשפחת אנתרופולוגים מפורסמת שאם יחברו את כל הממצאים
שמצאו בני המשפחה יחדיו, יכלול האוסף את מרב ממצאי שרידי האדם הקדמון החשובים ביותר במאה ה- 20.
בספר מנסה ריצ'רד לענות על שאלות מרכזיות כגון מתי הופיעו לראשונה "בני אדם" קדמונים, מהי ההגדרה
המפרידה "בן אדם" קדמון מ"קופי אדם" ופרימטים אחרים ומהו ה"עץ האבולוציוני" ממנו יצא ההומו סאפיינס.
ספר מרתק, עקבי, ברור ולעיתים מפתיע לקורא שאינו בקיא במורשת מוצאנו הפרהיסטורי.
יש לציין שלא כל החוקרים מסכימים עם מסקנותיו וכמו כן מאז נכתב הספר נמצאו ממצאים חשובים נוספים,
אך הן ההסברים והן ריכוז הממצאים המסודרים הערוכים בספר שווים בהחלט קריאה לפחות (אם לא רכישה)

"1000 דברים שכל אחד חייב לדעת" – ג'יימס טרפיל

סוג: מדע פופולרי. בספר זה מנסה המחבר (ואף מצליח במידה רבה) לתמצת עקרונות בסיסיים בתחומי מדע שונים כגון: ביולוגיה, אבולוציה, פיסיקה ואסטרונומיה לעובדות קצרות ומנוסחות היטב המסבירות להדיוטות כמונו
על DNA RNA משוואות מקסוול, חוקי התרמודינמיקה, תורות היחסות והיווצרות כדור הארץ והיקום.
יתרונו העצום: תמצית של מגוון נושאים מרכזיים וחשובים, חסרונו: קצת שטחי ולפעמים אף לא מדויק. אם זאת, להערכתי יתרונותיו עולים בהרבה על חסרונותיו והוא "שווה" כלשון הדור הצעיר..

"הרעיונות שעיצבו את עולמנו" – רוברט סטיוארט

סוג: אנציקלופדיה, מאפיין מרכזי: מאוד ויזואלי. כולל תמונות, איורים, טבלאות ותקצירים. הספר דומה בכוונתו למטרת "1000 דברים" אולם מתמקד בתחומים קצת שונים (גם פוליטיקה, פילוסופיה ואמנות)
ואופן הצגת העובדות, הרב היותר ויזואלי, מוחשי ונוח, בצד טבלאות, ציטוטים ואיורים ישנו גם פירוט הנכנס לפעמים "לעובי הקורה" כדי להסביר מאורעות ותרחישים היסטוריים בתחומי המיקוד השונים.
מעולה לקירוב ילדים, נוער ו"סתם" מתעניינים וסקרני ידע למיניהם

(שביניהם אני..)

סדרת X ופילוסופיה – עורכים שונים
(בד"כ דוקטורים ופרופסורים לפילוסופיה)

בסדרה נכללים יהלומים כגון "וודי אלן ופילוסופיה" "סיינפלד ופילוסופיה" "מטריקס ופילוסופיה" ו"הסימפסונים ופילוסופיה" (אותם יש לי וקראתי)
לצד אחרים כגון "שר הטבעות ופילוסופיה"  (אותם עדיין אין לי)
הרעיון מאחורי כולם – ניתוח פילוסופי של הנושא, העלילה והדמויות בהם מתמקד הספר.
מאוד ברורה העובדה שבכל המקרים כתבו המחברים על נושא אותו הם מכירים היטב ואולי אפילו "מכורים" אליו..
אופן הניתוח משעשע, מעניין, מעמיק לפרקים ומלמד, הן על תחומים ותפישות פילוסופיות והן על אופן הניתוח הפילוסופי עצמו. חובה לכל מי שחובב את הנושא (אחד או יותר מהנושאים עליהם נכתב) ולכל מי שנמשך לתחום הפילוסופיה עצמה.

כיצד בוחרים עצה וייעוץ לחיים?

אנו חיים בתקופה מבלבלת. אם בעבר כדי "לדעת" כיצד יש לחיות את חיינו, או "כיצד להתנהג נכון"
כל שהיה עלינו לעשות הוא להקשיב להורינו ול"מערכת החינוך" ותהיה זו מורכבת מ"זקני הכפר"
חוקי הממלכה או הלימוד בבית הספר. המושג "לחיות חיים נכונים" היה בעבר שווה למושג
"לחיות בהתאם למוסכמות ולחוק". הסטייה מהחיים המוסכמים באותה התקופה/מקום עלתה יותר מדי ביוקר (במקרים רבים בחיי אדם) ויותר מזאת, החשיפה לאלטרנטיבה לחיים המוסכמים, לא הייתה זמינה.
מחד, האדם הממוצע היה עסוק מדי בהישרדותו והישרדות משפחתו ומאידך החוסר בהיצע של "דרך"
אחרת (ללא נגישות לספרים, יועצים רוחניים וכדומה) למעשה כבלו את האדם להסתפקות ב"מה שהיה"
כיום המצב שונה בתכלית. זמינות ההיצע של "עצות רוחניות" והתוויות "דרך חיים" שונות ומשונות,
עולה מדי יום, הן ברשת האינטרנט והן בספרות המודפסת. כתות שונות, תת-זרמים דתיים, מורים רוחניים, "מאמנים אישיים", קדושים, מוארים, יועצים ומומחים פורשים אץ תורתם ומציעים את עצמם ודרכם בכל מקום, בין אם שהתבקשו לכך ובין שלא, בין בדרישה בתשלום ובין בחינם.
כיצד אם כן ניתן לבחור בין עצה מועילה לעצה הרסנית? כיצד נדע אם אימוץ התנהגות ואופן מחשבה
מתאים לנו? מועיל לנו? ניתן אולי נוכל להתחיל במניע. כאשר נתקלים בייעוץ כלשהו, כדאי קודם כל לבדוק מדוע מציע לנו? האם לשם טובת הנאה כלשהי? האם למטרה מוסווית? הרבה מחוקי הדת בעולם נועדו בעיקר לשליטה בהמון. להרחקתו מאפשרות בחירה במשהו אחר ולאו דווקא לטובתו של הפרט.
דבר נוסף שניתן לברר הוא האם המציע פועל בעצמו בהתאם להצעתו ומה הוא הרוויח מכך?
אין הכוונה לרווח כלכלי גרידא (שאינו פסול אך אינו העיקר) אלא לרווח במובן שחייו נהיו מאוזנים, שלווים ומאושרים יותר עקב יישום עצה זו. אדם המייעץ עצות אותן לא יישם בחייו והוא בגדר
"מורה של תיאוריה" מגביל את עצמו לתחום הוראת הידע ולא ראוי לייעץ או להורות את "הדרך"
במידה ותחום הייעוץ הוא רווחה כלכלית, אמור היועץ להיות מצליח כלכלית, במידה ותחום הייעוץ הוא יחסי זוגיות או גידול ילדים יעזור לנו לוודא כי היועץ בעצמו מנהל את מערכת הזוגיות שלו או מגדל את ילדיו בהצלחה בהתאם לתורה אותה הוא מבקש להפיץ. לצערנו, כמובן שלא תמיד ניתן לברר ולדעת
את כל מידע הרקע הנחוץ. גם "קבלת ייעוץ" מטכסטים עתיקים כמו התנ"ך או ה"אי צ'ינג" שנכתבו
לפני אלפי שנים ולא ברור לנו בוודאות על ידי מי הנו רלוונטי לצרוך שלנו בבדיקת ההתאמה לנו כפרט.
למזלנו ניתן תמיד ליישם את עצתו של אחד היועצים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. סידהרתא גאוטמה,
או הידוע יותר בכינוי "הבודהא" (מסנסקריט: "זה שהתעורר") חילק הרבה עצות באשר למהות החיים וכיצד רצוי להתמודד עימם ולחיות חיים מאוזנים או "ערים" אבל בצד עצותיו הוסיף עצה לאופן קבלת הייעוץ: פעל בהתאם לעצה רק כאשר יישום העצה עצמו מוביל אותך לשיפור עצמי וגורם לך טוב, ויישומה אינו פוגע באחרים.
כלומר, על פי בודהא, גם תורת ה"בודהיזם" שלו עצמו יש ליישם רק כאשר היא בפועל מובילה אותנו למקומות טובים יותר ומאושרים יותר (ללא פגיעה באושרו של אחר)
הבעייתיות בעצה זו כמובן נתונה בעובדה שעלינו ליישם את הייעוץ שאנו מקבלים לפני שנדע עם הוא מתאים לנו. עדיין ובכל זאת, לפי בודהא עדיפה נקיטת העמדה, עשיית הצעד והניסיון ליישם שינוי מעשי/גופני/רוחני על הקפיאה במקום (שלפי בודהא הנו המשך הסבל והייסורים הכרוכים בחיים ללא מודעות) בודהא מציע להיות סקפטי כלפי כל עצה ומייעץ, גם אם הוא מגיע ב"אריזה" של קודש, ציווי או מסורת אבל גם לא לפסול עצה הנראית לנו נכונה מעצם הניסיון ליישם אותה בחיינו.
הבדל נוסף בחיים במאה ה 21, בה אנו נחשפים לתורות שונות המבטיחות לנו "שיפור בחיינו"
היא האפשרות למיזוג תורות שונות ב"דרך" חיים אחת שתתאים רק לנו. אם בעבר היה על האדם לחיות
בהתאם לחוקי והרגלי החיים בכפרו/עירו ולעבוד את אלוהיו במסגרת הדתית הנתונה לו בזמנו,
כיום ניתן לבחור למשל לחיות בהתאם לציווי "עשרת הדיברות" של הדת היהודית ובמקביל ליישם קטעים מתורות אחרות כגון בודהיזם, "זן-בודהיזם", "טאו" או "הנזיר שמכר את הפרארי שלו"
כל אדם חיי למעשה בהתאם ל"פילוסופיית חיים" משלו. יישום עצות מתורות אחרות יכול להשתלב
או לשנות פילוסופיית חיים זו באופן שיהווה שיפור או הרעה של חייו ורצוי לזכור כי גם להחלטה
שלא לקחת עצה או ייעוץ, תשפיע באופן כלשהו על חיינו לטוב או לרע.

"לכל אחד יש מה לתת ומה לקבל, החוכמה היא לדעת מה"

ביקורת צפייה - בזכות הריאליטי

לא כל תוכנית ריאליטי הנה "זבל תרבותי" כפי שממהרים לפעמים לתייג אותה שוחרי "תרבות גבוהה"
לפעמים הריאליטי הנו מעניין, מלמד ואפילו מסוגל לחנך לערכים מוסריים. צריך לצפות ולהתעמק כדי לשפוט..

דוגמא ראשונה: "הישרדות"
לכאורה התוכנית הישרדות עוסקת בנושא ומסר פשוט ולא ערכי כלל – מי שמציג את היכולות הגבוהות ביותר במניפולציות חברתיות מתוך 20 מתמודדים- יזכה בפרס כספי גבוה. בפועל, כאשר מתעמקים בתוכנית,
מגלים גם דברים מעניינים וחשובים אחרים.

מבחן אופי ראשון – "האם לבחור בקידום האינטרסים האישיים או לעזור לחבר ו/או חלש?"
בעונה הראשונה היה משתתף "חזק" ביכולות פיזיות וחברתיות (מושיקו) שעמד בדילמה זו ובחר במובהק בעזרה לחלש.
כאשר עמד ה"שבט" להדיח את טינה, מכיוון שהיא "זקנה" וחלשה, נתן מושיקו לטינה חסינות נגד הדחה בלקיחת סיכון
שה"שבט" יפנה נגדו וידיח אותו. לאחר בחירה זו ובעקבות הכריזמה של מושיקו, התחיל כל האופי הקבוצתי של השבט להתעצב בצורה ערכית מוסרית. במקום שהמוטו יהיה "ניצחון בכל מחיר" ו"צריך להדיח את החלש" עסק השבט לא מעט
בשאלה "האם אדם זה ואחר הוא ראוי"? ו"האם מעשה זה ואחר הוא ראוי?" היות וחלק מחברי השבט לא הורגלו במחשבה "מתקדמת" שכזו, התעוות המסר הערכי בהמשך (במיוחד לאחר ההדחה של מושיקו)
ל"ראוי = מוצלח ביכולות שרידה" אבל המסר שבינתיים עבר לצופים הרבים (הרייטינג היה גבוה) היה במודע או שלא במודע: לא מספיק להצליח במשימות, תוך הפגנת יכולות גופניות ושכליות, צריך גם לשאול "האם הוא ראוי"
או "באיזה דרך או אמצעים מגיע האדם להצלחה?" בהחלט ייתכן שכמו מפולת סלעים שמתחילה באבן קטנה, בסופו של דבר נפסל "דן תחמן" מהזכייה בתחרות ע"י חברי השבטים עקב ההפגנה המוחצנת שלו של "ניצחון בכל מחיר ואמצעי"
בעונה השנייה, בעת מבחן דומה מאוד ל"חזק" אחר (גיא) – נכשל גיא לחלוטין במבחן ובחר את ההפך. כאשר היה עליו לבחור בין מירית, בחורה טובת אופי, איתה התיידד גיא, לבין אריק, בחור תחמן בעליל, ללא כל אופי מוסרי, בחר גיא באריק, מכיוון שהעריך (בשוגג כנראה) שאריק יעזור לו יותר בהישרדות במשחק.

נושא מרתק וחשוב נוסף הוא – המניפולציה האנושית.
שאלת בסיס: "מה מזיק יותר, רשע או טיפשות?" הגדרת הבסיס שלי ל"נזק" - "יותר רוע ואי צדק בעולם"
בד"כ מניחים שאנשים "רעים" בעלי מוסר ירוד, כושר מניפולציה ויכולות אישיות גבוהות (למשל שכל וכריזמה)
הם ה"מזיקים" ביותר לאופי המוסרי הקולקטיבי של האנושות. אבל יש לפחות עוד שני סוגי אופי שגורמים לנזק –
הראשון הוא האדם הממוצע שאינו "רשע" מובהק, אין לו יכולות אישיות להשפעה על אחרים והוא אינו עוסק
ב"הטיית הכף" לכיוון העוול החברתי בעולם. תכונתו המזיקה העיקרית – שחייה תמיד עם הזרם. ההנחה המוטעית
ש"אם נלך עם הזרם בסוף נגיע למקום הנכון" גורמת בד"כ לכיבוי הקול הפנימי שלוחש לנו "זה לא נכון מוסרית"
ומיותר לומר שהשפעת המובילים המושחתים וה"רעים" על האנושות אינה אפשרית ללא ההמון שהולך עם הזרם.
הסוג השני הוא האדם שבבסיסו אופי מוסרי "טוב" (עם או בלי יכולות הובלה של אחרים) אבל חסר לו את התחכום
והאינטליגנציה הרגשית לתפוס שה"רשע" מוביל אותו לביצוע מעשה פסול (או בקיצור, מבחינה זו הוא "טיפש")
דוגמאות כאלו בעונה השנייה של הישרדות לא חסר (איגור, עידן, יואב, גיא, איתי)
בדוגמא קלאסית לנושא זה ביצע ה"רשע" של שבט "בארו" (אופיר) מניפולציה מתוחכמת על עידן, איגור ויואב
וגרם להם להדיח את מעיין שהייתה טהורה מכל זדון ותככים, תוך "שתילת" הרעיון במוחם כי מעיין היא התחמנית המניפולטיבית והמרשעת.
נושא מעניין ורלוונטי במיוחד לקיבוצניקים הוא ה"אופי הקבוצתי".
בהישרדות האופי הקבוצתי של כל שבט יריב בשלב הראשון ושל השבט המאוחד בשלב השני, נקבע בעיקר ע"י
המובילים ה"חזקים" של השבט, אבל גם מאוד מושפע מהמידע (השקרי והאמיתי) הקיים והמשתנה בשבט.
בעונה הראשונה נוצרו שני שבטים יריבים "קלאסיים" של שחור ולבן, טוב ורע. עקב השפעת מובילים חזקה ביותר
(דן ב"ג'יברו" ומושיקו ב"סבאנה") כל שבט התנהג והתבטא בהתאם בצורה קונפורמית לחלוטין.
בעונה השנייה קרה דבר שונה, בשני השבטים שלטו קואליציות של מובילים שהכתיבו את האופי והמהלכים וניפו
(הדיחו) את המתנגדים שהתנגדו או אפילו לא התחברו לקואליציה. גם החלטות קואליציה שגויות בעליל נכפו על כלל השבט (למשל ההחלטה לצמצם במנות מזון ב"בארו" עד לרמת חולשה בתחרויות)
גם כתבות הרקע על המתמודדים מרתקות. למשל השאלה האם אופי האדם ב"חיים הנורמאלים" משתנה ועד כמה במצב
של לחץ חברתי ורצון להתקדמות וניצחון אישי? איך הגיבה מעיין לאחר שנודע לה על "התרגיל המסריח" שעשה לה אופיר? כיצד הגיב עידן לאחר שנודע לו שהדיח וגם פגע עמוקות במעיין עקב מידע שקרי בו "הואכל"?
שווה לצפות, לקרוא ולנתח.

דוגמא שנייה: The Secret Millionaire
ה"מיליונר הסודי" הנה סידרת ריאליטי אנגלית מצליחה ביותר (רייטינג גבוה, בקרוב פתיחת גרסה אמריקאית)
בה עוזב מיליונר (לפעמים גם מולטי-מיליונר) את ביתו ועבודתו לעשרה ימים והולך לאזורים מוכי עוני
ותחת זהות שאולה של "פשוט העם" בודק ומחפש נזקקים אמיתיים (אנשים, ארגונים, פרויקטים) לתרומה כספית.
החיפוש מתנהל עם מצלמה תחת כיסוי מפוברק כזה ואחר (עושים כתבה על..) והמיליונר יוצר קשרים בלתי אמצעיים אמיתיים עם האוכלוסייה, כדי להחליט למי וכמה לתרום מכספו. ביום האחרון הוא מגלה להם את זהותו ונותן להם את התרומה (לפעמים צ'ק מיידי ולפעמים חשבון תמיכה חודשים לתקופה ארוכה) התגובות של הנזקקים בעת קבלת התרומה,
ההתלהבות והשינוי הנפשי שחלים במיליונר בעת הנתינה והמעקב ארוך הטווח על השפעת התרומה הם פשוט מדהימים
ואם לא יגרמו לכם לדמוע, זה יכול להיות רק בגלל שניתקו לכם את שק הדמעות בניתוח.