"יומני הריצה" או - על ניסיונות ב"פסיכו זמן ומרחב"

הגיע הזמן לישב חוב ישן: מה פירוש "פסיכו זמן ומרחב" וכיצד הוא קשור לריצה? מן הסתם ישנם קוראים שתהו מהי הכותרת המוזרה הזו ומהי קשורה לתוכן סדרת המאמרים על ריצה. ייתכן שחלקם אף הסיק כי אין כל הסבר וקשר, והכותרת נועדה רק למשוך את העין בשל מוזרותה... ובכן, הכוונה המקורית בכותרת הייתה לקשר בין הפסיכולוגיה הקשורה בתפישת הזמן, שהוא כידוע, מושג חמקמק ובהחלט יחסי, הן בעולם ה"ממשי" (תורת היחסיות קובעת כי הזמן הוא גם פונקציה של מרחק והוא יחסי למיקום המודד אותו ואף מושפע ממאסה) והן ובעיקר – בעולם ה"תפיסה" האנושית. את מושג ה"מציאות" שלנו אנו קולטים מחושינו (קלט/INPUT מסוגים שונים) המעובדים במוחנו לקבלת "תמונה" והסבר המתאים לבסיס ידיעותינו על העולם. ה"הסבר" שנותן לעצמו תינוק וילד צעיר, שונה מהותית מה"הסבר" שנותן לעצמו אדם מבוגר ואף שונה מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. כך למשל פירשו בעבר את מראה "שקיעת" השמש לתמונת עולם בה הארץ היא מרכז היקום, אסון מקומי הוא "סוף העולם" וכ"ו. חלק חשוב נוסף בהסבר הרקע, הוא החלק המרכזי שנוטל תת המודע שלנו בהרכב התמונה המתקבלת ואופן הזיכרון שלנו שמבוסס לא על ההתרחשות המדויקת עצמה, אלא על מה שמתאים יותר לאופיינו ויכולתנו לזכור (ראו ספריהם של דן אריאלי ופרופ' כהנמן) בדומה, גם תפיסת הזמן שלנו, אינה בדיוק כמות הזמן שעובר, אלא היא תלויה מאוד ב"הרגשה" שלנו. מי לא מכיר את הביטויים "משעמם לי, הזמן לא עובר" או "הזמן טס, לא שמתי לב"? באופן כללי, ניתן להכליל כי כאשר נהנים ועסוקים, "הזמן עובר מהר" וכאשר משעמם או קשה "הזמן לא זז" בדומה לכך, גם ספורטאים מושפעים מהלך מחשבה והרגשה בתפישת הזמן שלהם ואף מנסים להשתמש בפסיכולוגיה עצמית, כדי להשפיע על תפישה זו. בנוסף, גם תפישת המרחב שלנו, או מיקומנו ביחס לאר הסביבה ומה שרלוונטי במקרה זה, ביחס למקום שאליו צריך להגיע ומה המרחק שכבר עברתי – גם תפישה זו אינה "מוחלטת" (בלתי תלויה) והיא אי-רציונאלית במובן שכאשר אנו במצב רוח שלילי/עגום/מדוכדך המרחק שעלינו לעבור כדי להגיע למחוז חפצנו, יראה לנו ארוך וקשה וכאשר אנו במצב רוח חיובי/שמח/אופטימי אותו המרחק (ויכולתנו לעבור אותו) – יראה פחות קשה, יותר קל, אפשרי, לא בעיה (מחק את המיותר) בדומה לכך, גם אופן ההתייחסות לקשיים אחרים בריצה, מכשולים פיזיים, מזג אוויר, כאבי גוף ועמידה במדדי הצלחה/כישלון יחסיים (ביחס לעצמנו וביחס לאחרים) – תלויים תלות חזקה ביותר ב"הלך הרוח" שלנו בזמן נתון וב"פילוסופיית החיים" שלנו בכלל (לכל אחד יש "פילוסופיית חיים" גם אם הוא לא מודע לה) מס' דוגמאות לשימוש שלי בפסיכולוגיה עצמית כדי להתמודד עם קשיים: שימוש בהדמיות מעולם הספרים – בסדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני "תשעה נסיכים לאמבר" "ממלכות התוהו" ואחרים, ישנו "דגם עולם" שההליכה עליו (רק בן מלוכה של "אמבר") - יכולה לתקן פרצות ובעיות בעולם האמיתי (המבוסס על הדגם) אבל ההליכה עליו היא קשה מאוד, במיוחד באזורים שנקראים "צעיפים" בהם ההתנגדות גדולה מאוד והכאב להמשיך כמעט בלתי נסבל. אם ההולך מצליח לעבור את כל הצעיפים, הוא יכול לתקן בעיות ועיוותים גדולים בעולם של אמבר. השימוש שלי כמובן הוא הדמיית הקושי בריצה ל"צעיף" מהדגם אותו יש לעבור למרות הקושי כדי לעמוד במשימה. שימוש בהדמיה מעולם הסרטים – מי לא מכיר את הריצה (הדמיונית) של פורסט גאמפ? ישנם אפילו אנשים הסבורים בטעות כי ריצה כזו אפשרית במציאות (לא אנשים שרצים בעצמם...) אני איני מרחיק לכת עד כדי כך, אולם בכל זאת משתמש בהדמיית "פורסט" שאמר: "החלטתי לרוץ עד קצה הרחוב, כשהגעתי לשם, החלטתי לרוץ עד קצה העיר וכשהגעתי לשם, אמרתי למה לא לרוץ עד קצה המדינה?" תפישה זו שמחלקת ל"קטעים" קטנים יותר את הריצה, ללא הסתכלות על המרחק הכולל, עוזרת מאוד בהשגת מטרות/מרחקים גדולים. שימוש נוסף (מאוד פופולארי ונפוץ) הוא השימוש במוזיקה. אני למשל משתמש הרבה דווקא במוזיקה מרגיעה וכיפית מתחומי הרוק-נ-רול, בלוז, קלאסית ופופ שקט אולם לפעמים כשצריך קצת "אנרגיה" אני שם גם HOUSE טראנס ומוזיקת קצב אחרת ("ריקוד המכונה" של משינה טוב במיוחד לעליות קשות) ישנם כמובן עוד שימושים, ניסיונות וטכניקות שונות ליישום בשטח ועל כך, בפוסטים הקודמים והבאים.