מדי יום אנו נשאלים על ידי עמיתינו לעבודה, קרובי משפחתנו וידידנו "מה נשמע? מה המצב?
הכול בסדר?" ברוב רובם של המקרים אנו עונים אוטומטית "כן" "100%" ו"אחלה"
האם פירוש הדבר שאכן זהו מצבנו הנפשי/בריאותי/כלכלי? האם בכל תחום בחיינו הכול מוצלח ומצליח?
מהי כוונת השואל, האם למצבנו האישי? האם למצב משפחתנו? האם למצבנו בעבודה?
האם לקחת בחשבון בתשובה את השפעת המצב בחברה הסובבת אותנו? משפחה? ישוב? מדינה? עולם?
האם התשובה צריכה להעיד על האופן בו אנו מתמודדים עם המצב? האם התשובה צריכה להעיד על רמת האופטימיות שלנו? האם בכלל קיים מצב בו "הכול בסדר?"
יש להודות שבבחינה ריאלית, עובדתית לוגית, לא סביר שנוכל להצדיק תשובת "כן"
לשאלת ה"הכול בסדר?" תמיד היה, תמיד יש ותמיד יהיה "משהו לא בסדר" בחיינו.
אז כיצד אנו צריכים לחשוב וכיצד לענות (גם לעצמנו) לשאלה יום יומית זו?
במאמר מעניין של מייקל שרמר מו"ל כתב העת "הספקן" וכותב טור קבוע ב"סיינטיפיק אמריקן"
עולה שאלת רמת האופטימיות שלנו, על מה היא מבוססת והאם לתנועת ה"חשיבה החיובית" הפופולארית
יש בסיס ריאלי הגיוני מבוסס. שרמר, למרות הגדרתו את עצמו כ"אופטימי מטבעי" חושף במאמר את הבסיס הדל (עובדתית) של עיקרון ה"חשיבה החיובית" ומביא בהרחבה טענות מספרה של ברברה ארנרייך "Bright Sided" לגבי החורים בטענות התפיסה וההצלחה בתפיסת ה"חשיבה החיובית"
שרמר טוען במאמר כי אנו צריכים להיות ריאליים במקום אופטימיים.
(כדוגמא הוא נותן דוגמא משעשעת מהרגלי רכיבת האופנים שלו עצמו) האם כך?
האם עלינו להיות תמיד הגיוניים, ריאליים ומחושבים?
אם עלינו לתת את התשובה המדויקת ביותר עובדתית, אנו צריכים כמובן לענות תמיד
"לא, לא הכול בסדר" אני עייף, לא מרגיש טוב, מקבל משכורת נמוכה מדי, רבתי עם אשתי, הילד שלי קיבל "נכשל" במבחן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח ובעבודה לא מספיק מעריכים אותי וכל זה לפני שנתחשב במצב המדינה המחורבן, עם השחיתות, המצב הביטחוני, מוסריות בזבל ו"אי חינוך"
שלא לדבר על המצב האקולוגי/פוליטי/מדיני/מוסרי בעולם...
אז מה עושים? (מבחינה פנימית) ומה עונים? (כתשובה)
הצעתי לדילמה היא "לא, לא הכול בסדר, אבל זה בסדר שלא הכול בסדר"
בתשובה זו, קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לשאלה הבלתי נמנעת של אחרים, אנו מצהירים כי אנו מודעים למצב המציאותי האמיתי בו אנו והחברה בה אנו חיים נמצאים, אבל, אנו מסוגלים להתמודד עם כך.
אין אנו מרכיבים "משקפיים ורודים" או "משקפיים שחורים" ואין אנו נותנים למצב האמיתי, בו
אין שמץ של סיכוי ש"הכול בסדר" להשפיע עלינו לרעה. אנו עושים מה שאנו יכולים להתמודדות עם המצב, לפעמים מצליחים יותר לשפר אותו ולפעמים נכשלים והמצב נהיה גרוע יותר, אבל זה בסדר,
זו דרכו של עולם, זוהי גם ה"טאו" חייה פה ועכשיו, הכר במציאות כפי שהיא ולמד להסתדר איתה, לזרום איתה, לנסות להשפיע עליה לטובה מצד אחד ומצד שני להיות מודע למגבלותיך בהשפעה עליה.
זה בסדר שלא הכול בסדר.
הכול בסדר?" ברוב רובם של המקרים אנו עונים אוטומטית "כן" "100%" ו"אחלה"
האם פירוש הדבר שאכן זהו מצבנו הנפשי/בריאותי/כלכלי? האם בכל תחום בחיינו הכול מוצלח ומצליח?
מהי כוונת השואל, האם למצבנו האישי? האם למצב משפחתנו? האם למצבנו בעבודה?
האם לקחת בחשבון בתשובה את השפעת המצב בחברה הסובבת אותנו? משפחה? ישוב? מדינה? עולם?
האם התשובה צריכה להעיד על האופן בו אנו מתמודדים עם המצב? האם התשובה צריכה להעיד על רמת האופטימיות שלנו? האם בכלל קיים מצב בו "הכול בסדר?"
יש להודות שבבחינה ריאלית, עובדתית לוגית, לא סביר שנוכל להצדיק תשובת "כן"
לשאלת ה"הכול בסדר?" תמיד היה, תמיד יש ותמיד יהיה "משהו לא בסדר" בחיינו.
אז כיצד אנו צריכים לחשוב וכיצד לענות (גם לעצמנו) לשאלה יום יומית זו?
במאמר מעניין של מייקל שרמר מו"ל כתב העת "הספקן" וכותב טור קבוע ב"סיינטיפיק אמריקן"
עולה שאלת רמת האופטימיות שלנו, על מה היא מבוססת והאם לתנועת ה"חשיבה החיובית" הפופולארית
יש בסיס ריאלי הגיוני מבוסס. שרמר, למרות הגדרתו את עצמו כ"אופטימי מטבעי" חושף במאמר את הבסיס הדל (עובדתית) של עיקרון ה"חשיבה החיובית" ומביא בהרחבה טענות מספרה של ברברה ארנרייך "Bright Sided" לגבי החורים בטענות התפיסה וההצלחה בתפיסת ה"חשיבה החיובית"
שרמר טוען במאמר כי אנו צריכים להיות ריאליים במקום אופטימיים.
(כדוגמא הוא נותן דוגמא משעשעת מהרגלי רכיבת האופנים שלו עצמו) האם כך?
האם עלינו להיות תמיד הגיוניים, ריאליים ומחושבים?
אם עלינו לתת את התשובה המדויקת ביותר עובדתית, אנו צריכים כמובן לענות תמיד
"לא, לא הכול בסדר" אני עייף, לא מרגיש טוב, מקבל משכורת נמוכה מדי, רבתי עם אשתי, הילד שלי קיבל "נכשל" במבחן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח ובעבודה לא מספיק מעריכים אותי וכל זה לפני שנתחשב במצב המדינה המחורבן, עם השחיתות, המצב הביטחוני, מוסריות בזבל ו"אי חינוך"
שלא לדבר על המצב האקולוגי/פוליטי/מדיני/מוסרי בעולם...
אז מה עושים? (מבחינה פנימית) ומה עונים? (כתשובה)
הצעתי לדילמה היא "לא, לא הכול בסדר, אבל זה בסדר שלא הכול בסדר"
בתשובה זו, קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לשאלה הבלתי נמנעת של אחרים, אנו מצהירים כי אנו מודעים למצב המציאותי האמיתי בו אנו והחברה בה אנו חיים נמצאים, אבל, אנו מסוגלים להתמודד עם כך.
אין אנו מרכיבים "משקפיים ורודים" או "משקפיים שחורים" ואין אנו נותנים למצב האמיתי, בו
אין שמץ של סיכוי ש"הכול בסדר" להשפיע עלינו לרעה. אנו עושים מה שאנו יכולים להתמודדות עם המצב, לפעמים מצליחים יותר לשפר אותו ולפעמים נכשלים והמצב נהיה גרוע יותר, אבל זה בסדר,
זו דרכו של עולם, זוהי גם ה"טאו" חייה פה ועכשיו, הכר במציאות כפי שהיא ולמד להסתדר איתה, לזרום איתה, לנסות להשפיע עליה לטובה מצד אחד ומצד שני להיות מודע למגבלותיך בהשפעה עליה.
זה בסדר שלא הכול בסדר.