"המצאת המחר" - דניאל ש. מילוא
ספר מעניין, מעורר מחשבה ואף מרתק למי שמתעניין באחד משני תחומים: אבולוציה של האדם ו/או אפיון ומנטליות המין האנושי כחברה כיום.
פרופסור מילוא "הגיע" לתחום האבולוציה מתוך התמחותו בפילוסופיה ואפיון תכונה מרכזית בחברה האנושית כיום: "יותרמדיות" בהסבה לתחום הביולוגיה חיפש מילוא את התשובה
ל"מדוע אנו כה חסרי מנוחה כיום? (מכיוון שניצחנו ויצאנו מהמרוץ האבולוציוני)
ומכאן תשובה לשאלה איך ניצחנו ומדוע? תשובתו בספר היא מכיוון שפיתחנו יכולת לתכנון עתידי.
הספר כתוב בצורה משעשעת, שונה, מעניינת (כאדם עצמו) ומביאה תימוכין ככל הניתן לתיזה המרכזית. כמדען ופילוסוף, מודע מילוא למיגבלות ההוכחה שלו עצמו ומביא גם דוגמאות ל"חורים" בתיזה הכללית של תורת האבולוציה של דרווין. הבעיה המרכזית שלי בקריאת הספר הייתה חוסר הבהירות בתמיכתו של מילוא בתיאוריית האבולוציה הכללית (בה הוא תומך)
בהתלהבותו "לבעוט" במוסכמות קיימות, עוזר מילוא מבלי משים לזרם מערערי התיאוריה וחבל, להערכתי אין זו כוונתו ובתקופה זו, בה תיאוריות "מתחרות" מגוחכות עולות ופורחות (בעיקר בארה"ב) עלול הספר לשמש כ"נשק" דווקא נגד התיאוריה ממנה הוא צמח.
מחשבות נוספות מעקבות הספר:
1) מדוע (ולא איך התפתח) הגזע האנושי הוא כיום כה חסר מנוחה, הצורך "יותר מדי"?
ייתכן שאת התשובה נתן לנו אברהם מאסלו בהגדרתו את "פירמידת הצרכים האנושיים"
מאסלו טוען, שאנו מונעים באופינו ע"י פירמידה של צרכים:
בה מילוי הצורך הבסיסי יותר קודם למילוי הצורך "הגבוה" יותר ולהיפך, לאחר מילוי הצורך הבסיסי, אנו פונים למילוי הצרכים ברמות הגבוהות יותר. היות והרמות הגבוהות, הנן בד"כ בלתי מושגות (ועל כך הרחבתי בפוסטים אחרים)
נוצר מצב בו הקיום האנושי כפרט וכחברה הנו
במצב של חוסר שקט תמידי, או צריכת "יותרמדיות"
2) איך ומדוע התפתחה היכולת "לתכנן את העתיד"
בקרב אבותינו באפריקה?
ייתכן שהתשובה טמונה בבחינה של חריגי נורמה הקיימים כיום כגון אוטיסטים. מצפייה ועבודה עם בני האוטיסט כבן ה 9, נוכחתי בכמה עובדות -
- הבנת המציאות של סול (בני) הנה חלקית ביותר. המציאות בעיניו היא כאוס הכולל בתוכו "איים של מציאות"
בהם הכללים ואופן ההתנהגות המצופה בה ברורים לו (למשל בבית, בכיתה, בטיפולים פרטניים)
- הבנת והגדרת ה"אני" שלו חלקיים ביותר והוא מתקשה להפריד בינו לאחרים ואף להגדיר אחרים כ"מישהו"
- הבנת רצועת הזמן (עבר ועתיד) שלו היא חלקית והוא מתקשה להפריד בין עבר קרוב ורחוק, עתיד קרוב ורחוק
ואף מאורעות עבר שהתקיימו בפועל לעומת מאורעות שהוא היה רוצה שיתקיימו.
מכאן מסקנתי - כדי שנוכל לתכנן את העתיד (לבצע היום/עכשיו פעולות כדי שמחר/אחר כך נקטוף את פירותיהם)
אנו צריכים קודם כל להבין (גם ברמה כללית כמו אצל ילדים בריאים) - מי אנחנו ובתוך איזה מציאות אנו נמצאים.
ההומוסאפיינס באפריקה היה קודם כל צריך להבין בסיס זה כדי שיוכל לבצע פעולות (כגון הגירה ותכנון טקטי) למען המחר.
פרופסור מילוא "הגיע" לתחום האבולוציה מתוך התמחותו בפילוסופיה ואפיון תכונה מרכזית בחברה האנושית כיום: "יותרמדיות" בהסבה לתחום הביולוגיה חיפש מילוא את התשובה
ל"מדוע אנו כה חסרי מנוחה כיום? (מכיוון שניצחנו ויצאנו מהמרוץ האבולוציוני)
ומכאן תשובה לשאלה איך ניצחנו ומדוע? תשובתו בספר היא מכיוון שפיתחנו יכולת לתכנון עתידי.
הספר כתוב בצורה משעשעת, שונה, מעניינת (כאדם עצמו) ומביאה תימוכין ככל הניתן לתיזה המרכזית. כמדען ופילוסוף, מודע מילוא למיגבלות ההוכחה שלו עצמו ומביא גם דוגמאות ל"חורים" בתיזה הכללית של תורת האבולוציה של דרווין. הבעיה המרכזית שלי בקריאת הספר הייתה חוסר הבהירות בתמיכתו של מילוא בתיאוריית האבולוציה הכללית (בה הוא תומך)
בהתלהבותו "לבעוט" במוסכמות קיימות, עוזר מילוא מבלי משים לזרם מערערי התיאוריה וחבל, להערכתי אין זו כוונתו ובתקופה זו, בה תיאוריות "מתחרות" מגוחכות עולות ופורחות (בעיקר בארה"ב) עלול הספר לשמש כ"נשק" דווקא נגד התיאוריה ממנה הוא צמח.
מחשבות נוספות מעקבות הספר:
1) מדוע (ולא איך התפתח) הגזע האנושי הוא כיום כה חסר מנוחה, הצורך "יותר מדי"?
ייתכן שאת התשובה נתן לנו אברהם מאסלו בהגדרתו את "פירמידת הצרכים האנושיים"
מאסלו טוען, שאנו מונעים באופינו ע"י פירמידה של צרכים: בה מילוי הצורך הבסיסי יותר קודם למילוי הצורך "הגבוה" יותר ולהיפך, לאחר מילוי הצורך הבסיסי, אנו פונים למילוי הצרכים ברמות הגבוהות יותר. היות והרמות הגבוהות, הנן בד"כ בלתי מושגות (ועל כך הרחבתי בפוסטים אחרים)
נוצר מצב בו הקיום האנושי כפרט וכחברה הנו
במצב של חוסר שקט תמידי, או צריכת "יותרמדיות"
2) איך ומדוע התפתחה היכולת "לתכנן את העתיד"
בקרב אבותינו באפריקה?
ייתכן שהתשובה טמונה בבחינה של חריגי נורמה הקיימים כיום כגון אוטיסטים. מצפייה ועבודה עם בני האוטיסט כבן ה 9, נוכחתי בכמה עובדות -
- הבנת המציאות של סול (בני) הנה חלקית ביותר. המציאות בעיניו היא כאוס הכולל בתוכו "איים של מציאות"
בהם הכללים ואופן ההתנהגות המצופה בה ברורים לו (למשל בבית, בכיתה, בטיפולים פרטניים)
- הבנת והגדרת ה"אני" שלו חלקיים ביותר והוא מתקשה להפריד בינו לאחרים ואף להגדיר אחרים כ"מישהו"
- הבנת רצועת הזמן (עבר ועתיד) שלו היא חלקית והוא מתקשה להפריד בין עבר קרוב ורחוק, עתיד קרוב ורחוק
ואף מאורעות עבר שהתקיימו בפועל לעומת מאורעות שהוא היה רוצה שיתקיימו.
מכאן מסקנתי - כדי שנוכל לתכנן את העתיד (לבצע היום/עכשיו פעולות כדי שמחר/אחר כך נקטוף את פירותיהם)
אנו צריכים קודם כל להבין (גם ברמה כללית כמו אצל ילדים בריאים) - מי אנחנו ובתוך איזה מציאות אנו נמצאים.
ההומוסאפיינס באפריקה היה קודם כל צריך להבין בסיס זה כדי שיוכל לבצע פעולות (כגון הגירה ותכנון טקטי) למען המחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה