לא קל לאדם אוהב ידע, סקרן ואוהב קריאה, מתעניין וחושב, אדם היודע לנתח מידע ולהפיק מסקנות, להודות שאולי הוא "חושב יותר מדי" האם זה יתכן? האם זה סביר? האין האמירה "חושב יותר מדי" שמורה למי שמוחו נחות, אוצר ידיעותיו דל וחשיבתו מעטה? מסתבר שהתשובה היא "לא" דווקא אנחנו, שוחרי הידע, מרבים ליפול לבור זה.
אחת הבעיות מתחילות בפרויד. פרויד היה מי שגילה לנו שקיים בנו "אני חבוי" או "תת מודע"מסתבר שיש בכולנו צד חבוי שבהתאם ל"פרופיל הפסיכולוגי" (או "הנפשי") שלנו גורם לנו לחשוב ולבצע דברים שלפעמים מפריעים לנו, דברים שאנו "חושבים" שהם רציונאליים ונכונים לנו,
אבל לפעמים הם עשויים דווקא לפגוע בנו, לעצור אותנו, או להפך, לגרום לנו לבצע פעולה שגויה הגורמת עוול לנו ו/או לאחרים. כנראה שדקארט טעה. אנו לא "קיימים מפני שאנו חושבים"
ו"אנו חושבים מפני שאנו מתלבטים" מהעובדה הפשוטה שהתלבטות זו היא פנימית ומן הסתם מתרחשת
בהשפעה גדולה של התת מודע שלנו. אותו "תת מודע" הוא בעייתי מכיוון שהוא עלול להיות מושפע
מנוירוזות, טראומות, שקיקות וכמיהות חבויות או שהוא סתם מונע מאיתנו לפעול לשינוי בחיינו
מפני שהוא מעוניין לשמור על הסטטוס קוו של חיינו או כביכול "היציבות הנפשית" שלנו.
הפחד משינוי הוא אחד המשפיעים החבויים הגדולים ביותר בנפשו של כל אדם.
הפועל היוצא של מצב בעייתי זה הוא שכאשר אנו מגיעים לסיטואציה בה צריך להחליט על שינוי,
אנחנו לפעמים "נתקעים" בויכוח פנימי, מלא בשיקולי יתר, בעד ונגד, תוצאות אפשריות, וכמה שאנו יותר "חכמים" הויכוח הפנימי עוד יותר מסובך. המצב הפנימי הבעייתי השני הוא כאשר אנו מוצאים תירוץ "לוגי" כביכול מדוע לא לבצע את השינוי. אבל, לאמתו של דבר, זה לא אנחנו שהגענו לטיעון הנגד
המשכנע הזה, זה "הוא" האני החבוי שלנו. אז מה עושים? האם אנו נידונים לחוסר וודאות תמידי
בעניין הקיום שלנו כמו ב"בעיית השד" של דקארט? (חוסר הוודאות שיש איזה שד שגורם לנו לראות ולחוות רק את מה שהוא רוצה ובעצם שולט בנו) האם ייתכן שאנו בעצם ישנים באיזה "מטריקס"
ללא אפשרות אפילו לדעת זאת? אולי לא. יש "פאטנט"
ה"פאטנט" הוא לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. אין זו המלצה חס ושלום להפסיק לאחת ולתמיד את
החשיבה והמחשבה, אלא לפעמים שעולה לנו או לאחרים איזה רעיון לעשות משהו, להתקדם, להעיז, לבצע משהו שונה משגרת חיינו, צריך פשוט לבצע. לא לחשוב, לא לתת הזדמנות ל"שד המתעתע"
או התת מודע שלנו להשתלט לנו על החיים כדי שיישארו במצב של "מי מנוחות" אלא פשוט "לקפוץ למים". אנו חיים רק פעם אחת. גם אם יש או אין קיום אחרי המוות, "עולם אחר" או "גלגול נשמות"
את החיים האלו, הנוכחיים אנו חיים רק פעם אחת וכדי לחיות חיים מלאים, מספקים, בעלי חוויות מלמדות והגשמה עצמית, צריך להעיז ולעשות. "נא להדק חגורות ולכבות מחשבות, אנו ממריאים"
במקרים דומים נוספים, נוהגים מורי "זן" רבים לנקוט בשיטות שונות, על מנת לרוקן את המוח ממחשבות
שמפריעות הן ללימוד תפישות חדשות והן לביצוע מדיטציות שמטרתן להשקיט את הנפש ולהתבונן במציאות "כפי שהיא". חלק מהטכניקות נוקטות בקו של זעזוע המתלמד באמירות לכאורה, בלתי הגיוניות
מפתיעות ולא שגרתיות, כדי "להוציא אותו מקו המחשבה הרגיל", מהדוגמטיות וע"י כך פתיחת מחשבתו
לאפשרויות אחרות. עודף החשיבה מופיע גם בתחום הפסיכולוגיה ובא לידי ביטוי שלילי חזק במקרים של
חוסר ביטחון חרדתי, דיכאוניות ועוד. במקרים קיצוניים אלו, הופכות האפשרויות העתידיות הרבות של כל מעשה ואמירה (או כל פעולה אקטיבית) לריבוי משתק ובלתי אפשרי של משתנים הסוגר את האדם
בחיים של פחד ואי עשייה. במקרה אחר, מתמקד האדם באפשרויות העתידיות השליליות הקיצוניות בלבד
המשאירות אותו נעול בחרדה קיומית לא מציאותית וכובלת. במקרה נוסף, חושב האדם הדיכאוני, מחשבות שליליות על עצמו בהווה ו"זוכר" מהעבר רק את הזיכרונות השליליים והטראומות שעבר.
במידה מסוימת, ניתן לסכם ולומר שככל שהאדם מרבה ידע (בעיקר בעולם המערבי) הוא חשוף יותר לבעיית "עודף החשיבה" לכן, צריכים אנו "לקחת צעד אחד לאחור" להאט קצת את מוחנו הדוהר לפירושים עתידיים אפשריים ופשוט לבצע את הדברים. בכל מקרה יהיה צורך וגם נוכל לטפל במשמעויות הנובעות מפעולותינו בהמשך, בין אם "חשבנו את עצמנו לדעת" ובין אם לא.
החיים אינם משחק שחמט, פשוט התקדמו בדרך בה החלטתם ללכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה