מהי וודאות?

מהם גבולות הידע האנושי והאם ניתן לדעת משהו בוודאות?
כיצד ניתן לוודא שהידע הנמצא ברשותנו ו/או המסקנה שהפקנו, אכן נכונים?
לפני כמה מאות שנה "ידאו בוודאות" כי העולם הוא שטוח, מעט אח"כ, כאשר כבר גילו שהעולם הנו כדור, "ידעו" כי כדור זה נמצא במרכז היקום, אשר סובב מסביבו.. כיום למיטב ידיעתנו, סובב כוכב הלכת הקטן שלנו כוכב ממוצע הנקרא בפינו "שמש" (או "סול") וכל המערכת הזו נמצאת בפאתי גלקסיה ספירלית ממוצעת הכוללת יותר ממאה מיליארד מערכות כוכב ("שמש") הנקראת בפינו "גלקסיית שביל החלב" אשר גם היא רק אחת מיותר ממאה מיליארד גלקסיות ביקום! גיל כדור הארץ נחשב עד המחצית השנייה של המאה ה 19 לכמה אלפי שנים בלבד וההערכה המדויקת ביותר כיום עומדת על 4.6 מיליארד!
אפילו גאון כאיינשטיין לא הבין בזמנו כי המשמעות ההכרחית מהתיאוריה שלו היא שהיקום אינו סטטי
אלא מתפשט (ואפילו בקצב מואץ!) אפילו הבנת המסקנות אליהם הגיעו הפיזיקאים מעמיסה קשיים בלתי אפשריים על יכולת התפישה של מוחנו במאה ה 21. מהו "יקום אינסופי"? מוחנו ישר "קופץ" לשאלה "מה יש מעבר ל"אינסוף"? לתוך מה היקום מתפשט? כנראה שמוחנו בשלב זה אינו מסוגל לבצע הבנה שכזו (אולי מוח גזעים תבוניים מתקדמים אחרים מסוגל?) בחיפוש ה"תיאוריה של הכול" שתסביר את כלל ההתנהגויות ביקום, כולל רגע "המפץ הגדול" מובילות תיאוריות מוזרות עוד יותר כגון תיאורית ה"על מיתרים" הגורסת ריבוי ממדים (כנראה 11 בסה"כ) אשר לרובם איננו מודעים ואיננו מסוגלים לראות, תיאוריית "ריבוי היקומים" בה במקביל ליקום שלנו מתקיימים יקומים רבים תיאוריות מוזרות אחרות, אותן מוחנו מתקשה להבין ולעכל. בנוסף לבעייתיות זו, מתקבלות "ידיעותינו" באמצעות "מערכות" מאוד לא וודאיות. הקליטה הראשונית מתבצעת באמצעות מערכת החושים שלנו המאפשרת רק לחלק מהמידע להיקלט. חוש הראייה שלנו אינו קולט למשל תדרי אולטרא סגול בעוד הדבורה מבחינה בהם בקלות, פרחים רבים הנראים בעינינו "לבנים" הם למעשה בעלי גווני אולטרה סגול רבים ומגוונים. חיות רבות ובראשן הדוב מסוגלות לקלוט מידע רב ומגוון ממרחקים גדולים באמצעות חוש הריח שלהן. חיות רבות "מרגישות" (מקבלות מידע) לפני אסונות טבע כגון רעידות אדמה בעוד אנחנו "עיוורים" לכך. גם מערכת הפקת המסקנות שלנו בעייתית. לאחר קבלת "קלט" של מידע ממערכת החושים שלנו, אנו שוקלים אותו מול "בנק" מידע מהזיכרון שלנו שהוא "פגום" מכמה סיבות. הראשונה היא מעצם העובדה שה"עובדות" שלמדנו במהלך חיינו עשויות להיות מוטעות (כמו בדוגמאות הפתיחה).
אפילו במקרים שאותן העובדות אינן ממקור מפוקפק כגון טלוויזיה, אינטרנט, עיתונים, מחקרים ושיחות של רכילות ואפילו אם אנחנו גאונים ברמה של איינשטיין, בסיס הידוע היום אינו וודאי לתגליות המחר.
עד המאה ה 20 חשבו ברצינות רוב המדענים כי אנו קרובים לסוף ההבנה וההגדרה של חוקיות הארץ והיקום. המדע נחשב "דטירמניסטי" והתפישה הייתה כי נוכל לחזות כל דבר ביקום לאחר השלמת
ההבנה של מנגנון ואופן הפעולה של כל מערכות הקיום. אולם תורות חדשות כגון מכאניקת הקוואנטים,
הכוללת את "עיקרון אי הוודאות" ותורת הכאוס המסבירה את ההשפעה העצומה של משתנים קטנים על יציבות מערכות גדולות, שברו את התפישה השגויה הזו וכיום, יותר מתמיד מבינים המדענים כמה אנחנו עדיין לא מבינים.. הסיבה העיקרית השנייה לבעיית הסקת המסקנות שלנו (או "ידיעתנו"), היא ה"אני הנחבא" שלנו או כפי שהפסיכולוגים קוראים לו ה"תת מודע". לפי פרויד, יונג ואחרים אופן זיכרון הקלט שלנו מושפע מאוד ממבנה האישיות שלנו, שלחלקה אין אנו מודעים כלל. ללא ידיעתנו או הרשאתנו זוכר המוח שלנו דברים חלקיים, בצורה מעוותת או בכלל "מוחק" אותם עקב הפרעות ובעיות נפשיות, אותן יש בכולנו (הראו לי אדם "שפוי" לחלוטין ואני אראה לכם אדם השרוי באשליות..).
פילוסופים מערביים רבים נאבקו בהגדרת המציאות ו"ידיעת" המציאות וחלקם אף טענו (וניסו להוכיח)
כי "לא ניתן לדעת דבר באמת" גם פילוסופיות מזרחיות כגון תורת ה"דאו" קובעות כי "אין דבר קבוע, זולת השינוי"
(כולל ידיעת דבר מסוים בזמן נתון). ובכן, מה נותר לעשות? האם יש לפקפק בכל דבר?
האם הספקנות וחוסר הוודאות המעורר חשש הנם חזות הכול?
אולי ניתן גם כאן ליישם את העיקרון העתיק שהתוו פילוסופים כגון אריסטו, חכמים כדוגמת הרמב"ם ותורות כתורת ה"בודהא" וה"דאו" הסיני. עיקרון "שביל הזהב" או "דרך האמצע" מחפש תמיד את האיזון בין מצבי קיצון. כלומר מצד אחד, בפעם הבאה שמקבלים "מידע" ומפיקים ממנו מסקנה,
גם אם היא מגיעה עם האמירה הכול כך נפוצה במחוזותינו "תאמין לי" וייתכן בהחלט שהמשמיע באמת "מאמין" במידע שברשותו ובמסקנה שהפיק, רצוי לבדוק, להצליב מול מקורות מידע מהימנים עד כמה שאפשר ולנסות להפיק מסקנה רציונאלית ככל האפשר. על אף הידיעה שאין וודאות שהמידע נכון, או שהמסקנה שלנו מתאימה, יש לאמץ אותה כ"הדבר הנכון על פי המידע שברשותנו ועד שנדע אחרת"
כך לא ניכנס לחרדות מפני הבלתי וודאי ו/או שיתוק מנקיטת פעולה, באופן משכיל, רגוע ומציאותי ככל הניתן. את דעתנו בנושא כדאי תמידי ללוות (מבחינה פנימית ו/או חיצונית) במשפט: "למיטב ידיעתי והבנתי" וכך גם לפעול. בעולם/חיים בעלי רמת אי וודאות גבוהה, יש להעריך את המצב בכלים העומדים לרשותנו, כמיטב יכולתנו ובידיעה ברורה כי ייתכן שאנו טועים –
ללכת קדימה.