מדוע קשה לנו להיות מרוצים?
לשאלה זו קודמת שאלת בסיס אחרת: "האם אנו מרוצים?" את המונח "מרוצה" אפשר להחליף במילים אחרות,
כגון: "שבע רצון "מסופק" "שלם" או אפילו "מואר" אך העיקרון זהה, האם אנו מסוגלים ליהנות מחיינו כפי שהם,
או שאנו נמצאים במרוץ מתמיד אחר הסיפוק הבא, השלב הבא, הדרגה הבאה והניסיון הנואש להשוות תנאים עם
אותו מי "שמעלינו". כנראה שהתשובה היא בדרך כלל לא.
אנו עשויים לחוש סיפוק זמני מהישג, דרגה משודרגת או הצלחה בתהליך או תחום כלשהו, אולם זמן קצר לאחר מכן, נחזור להתרוצץ ב"מבוך העכברים" הזה שנקרא חיים כדי לחפש את הגבינה הבאה.
ישנם מעטים שבמחיר גבוה (פרישה מחיים אקטיביים של הישגים) הגיעו לאותה "נירוונה" בה השלווה שורה בהם.
אולי צדק הסוכן סמית' שטען ב"מטריקס" ש"המין האנושי מגדיר את עצמו דרך סבל". נראה שמייד כאשר אנו מגיעים
למצב של סיפוק, אנו מתחילים להגדיר את הסיפוק הבא שחסר לנו ועד שאנו משיגים אותו (ולפעמים איננו מסוגלים) –
אנו נמצאים במצב של אומללות, או לפחות חיים שאינם מאושרים לגמרי.
מדוע אם כן קורה הדבר? לכולנו יש בנוסף למגרעות המראה, האופי, הכישלונות והסטטוס החברתי/כלכלי, גם צדדים טובים, יפים, כישרונות והצלחות, כולנו נמצאים בסטטוס חברתי/כלכלי גבוה יותר מרבים אחרים בעולם.
כאשר בודקים את הגדרה ל"שביעות רצון" (חוקרי עבודה רבים התעסקו בנושא כדי לפתח שיטות להגדלת מוטיבציה בקרב העובדים...) מגלים כי הכוונה היא לסגירת הפער בין מה שאני רוצה (להיות, להגיע אליו) לבין מה שיש לי
(מי שאני, איפה שאני נמצא) כמובן שהן הגדרת המטרה והן הגדרת הסטטוס הנוכחי של אדם הן סובייקטיביות לחלוטין.
אם כך, ובהתחשב בעובדה שתמיד יהיו אנשים אחרים יפים, כשרונים ומוצלחים יותר הנמצאים בסטטוס חברתי/כלכלי
גבוה יותר, מבחינה לוגית זהו מעגל קסמים שאינו ניתן להתרה. אנו יכולים לומר לעצמנו בכל פעם מחדש "אני רק רוצה להגיע למטרה/שדרוג הבא ואז אהיה מסופק/מרוצה". האם המוטיבציה והאמביציה הם המכשול? האם ניתן לחיות באושר בלעדיהם? האם ייתכן שהכלבים והחתולים, שעושים מעט מאוד ומקבלים חיים נוחים ופשוטים מאוד, "למדו את הטריק?"
אולי זהו פשוט המנגנון האבולוציוני הטבוע בנו ודוחק בנו כל הזמן להתקדם, להשתפר, להגיע גבוה יותר ויותר?
האם נעשינו קורבן של הצלחתנו כמין, שפיתח למען הישרדותו את יכולתו לחשוב ואז, כשהגענו להכרה כי איננו מאושרים וכי איננו מסוגלים להיות מאושרים הבנו את גודל האירוניה? אולי צדק "סייפר" כשאמר "הבורות היא אושר"?
אינני מתיימר לספק תשובות מוחלטות וחד משמעיות, אולם נראה לי שניתן לחיות חיים מלאים יותר מ"חיים של בורות"
או אפילו מחיים של "נירוונה פסיבית" מאושרים, אך רחוקים מעשייה אקטיבית, מהגשמה עצמית ועזרה לזולת, מהסיפוק שבהקמת משפחה וההשפעה על עיצוב ילדיך, מחוויית חוויות שונות (גם שליליות) ומההעזה שבשינוי עצמך וחייך.
הקושי שבהתרת המעגל הוא קשה, אך אולי לא בלתי אפשרי. אם נצליח להפנות את מבטנו ותשומת ליבנו לכיוון השני
של מעגל הקסמים, דהיינו, לכיוון כל אותם אנשים שגורלם פחות שפר עליהם, נסגור פער הציפיות ואולי נרגיש סיפוק.
אולי אפילו נצליח להיות שבעי רצון מעצמנו (שלא לומר מאושרים..)
שתי נקודות תורפה עולות מייד מרעיון זה, הראשונה והברורה ביותר היא – זה יפה בתיאוריה אך קשה עד בלתי אפשרי
בביצוע. אופיינו והרגלי חיינו שחלקם טבועים בנו במבנה הגנים ובמנגנון ה"אפיגנטי" שלנו הנם חלק כל כך מהותי ממי שאנחנו שאנו אפילו לא מודעים לחלק ממנו (התת-מודע)
כדי להתגבר על בעיה קשה זו, צריך אם כך כוחות נפש רבים, הכרה אמיתי ועמוקה של "העצמי" שלנו והרבה אימון וסבלנות (לתרגול אופן שינוי נקודת המבט שלנו).
נקודת התורפה השנייה היא שאם אכן נצליח "לשבור את המעגל" לשנות את נקודת המבט ולהיות מרוצים ממי שאנחנו והיכן שאנו נמצאים, במצב תמידי של שביעות רצון עצמית, נהפוך מבלי משים לאותה "רכיכה מאושרת" הנמצאת בעולם משלה, במצב כמעט מסומם, בבורות מאושרת. נקודת תורפה זו חומקת מפתרונם של רבים וטובים, מהודו (בודהיסטים)
ועד כוש (בוגרי "אשרם" למיניהם, "מוארים" וסתם עייפי מרוץ החיים מסוגים שונים)
המטרה, אם כן התחדדה והתלבנה להכרת עצמך, הפניית מבטך ההשוואתי לכיוון השני, אך ללא פרישה מהחיים עצמם,
ללא ויתור על התקדמות, עשייה, שינוי וחיפוש מטרות חדשות. הפתרון – מי חכם ויידע?
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה