יום שישי, 16 באפריל 2010

איך ללמוד "בדרך הקשה"

ללמוד זה דבר טוב. ללמוד "בדרך הקשה" זה גם טוב, אבל פחות.
לא מזמן חוויתי זאת בעודי עובר בדרך על אחד העקרונות בהם אני מאמין ומנסה ליישם בחיי.
מדובר במשפט החכם הבא:
"דבר, אותו לא נמצא די זמן לעשותו כהלכה בפעם הראשונה, ימצא די זמן לעשותו כהלכה, בפעם השנייה"
אחד משני מתחומי העיסוק העיקריים שלי הוא ייזום והרצה של פרויקטים בהנדסת מפעל הפלסטיק בקיבוצי (פלסטופיל)
הפרויקט האחרון והגדול ביותר שלי הוא הקמת מערך מחזור לפסולת המאוד בעייתית של המפעל,
פסולת המורכבת מסוגים רבים ושונים של פולימרים המיוצרים בתהליך מורכב וייחודי בארץ.
במסגרת הפרויקט, הגענו ל"צומת" בה מצד אחד, תהליך המחזור, על הטכנולוגיה הקשורה בו,
שיטות העבודה והנהלים (הדרך ליישם את שיטות העבודה) נמצא במצב של "עדיין לא מתנהל חלק בשוטף"
ומוצרי המחזור, ברובם, עדיין בשלבי פיתוח, ומצד שני, על סמך הדוגמאות המוצלחות אותן תכננתי ויצרתי,
הצליח השיווק לפתוח שוק חדש, בעל פוטנציאל אדיר, מבחינת הכמות והרווח הצפוי ממוצרי המחזור.
נוצר מצב, בו מצד אחד קיים לחץ אדיר מהשיווק ומנכ"ל החברה לייצר בפעם הראשונה כמות מסחרית מהמוצר החדש,
כדי "לחדור לשוק" ולקבל על בסיס הזמנה זו, הזמנות גדולות וריווחיות אף יותר.
ומצד שני, התשתיות לייצור ההזמנה, לא ממש היו מוכנות (כולל מלאי פסולת מהסוג המתאים)
עקב לחץ ה"דד ליין" מחזרנו חומר גלם שלא בדיוק התאים להגדרות הטיב (אותן הגדרתי בעצמי) ונכנסנו לייצור
ההזמנה החשובה "בכוח הזרוע"
התוצאה - מוצר שויזואלית לא ניתן לשלוח במשלוח ראשון וחשוב ללקוח.
לאחר מזעור נזקים (עצרתי את הייצור עוד באותו היום) התארגנו מחדש, אספנו לאט לאט את הסוג המתאים להגדרות הטיב,
מחזרנו בהקפדה על השיטה המוגדרת ויצרנו מחדש באופן מוצלח (כשבוע וחצי אחרי ניסיון הייצור הקודם)
האיחור בייצור, בסופו של דבר, לא יגרום לאי עמידה ב"דד ליין" ומה שנשאר לעשות הוא התחביב הישראלי הידוע -
לנתח את המקרה בדיעבד...
כל ההבדל, טמון במשפט חכם אחד, שבמקרה זה "נשאר על הנייר" במקום להיות מיושם בפועל באופן ההתנהלות.
מקרה זה גרם לי לחשוב על מקרים אחרים, בהם הייתה לי הפילוסופיה החכמה והמתאימה, אולם היישום לקה בחסר..
"מחשבה נכונה, מניבה מעשים נכונים" רק כאשר אכן חושבים לפני המעשים,
זוהי אחת הסיבות שבמשפט התמצית הפילוסופית של חיי, קיים החלק האחרון:
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך"

על אור וחושך, רע וטוב, מידע ומידע מוטעה

ההתייחסות לרשת האינטרנט צבועה לא פעם בצבעים עזים, המשתנים, בהתאם למתייחס, בין לבן בוהק לשחור אטום.
מצד אחד, רבים מתלהבים משפע האפשרויות למידע, ידע, הנאה, חיבורי תקשורת והפעלות תרגול קוגנטיביות במשחקי רשת,
מציאת תשובה לבדידות, הניכור והמוגבלות הגופנית וסיפוק צרכי הנאה ואפילו אושר אישי.
ומצד שני קמה קול צעקה מקרב המתנגדים המתארים את הרשת כעודף גירויים אלימים ומיניים, ניצול ושטיפת מוח כלכלי,
גרימת נזקים (מפסיכולוגיי, כלכליים ועד מוות לפעמים) וככל - מקור כל רע על פני כדור הארץ.
כמו במקרים רבים אחרים, ניתן גם כאן לחפש את "דרך האמצע". להתייחס אל הרשת כהזדמנות וכמראה לצרכינו ואופיינו.
מי שמחפש ריגושים וגירויי אדרנלין מסוגים שונים, יכול למצוא את מבוקשו בדיוק כמו חברו שמחפש הזדמנות להירגע,
למצוא תמונות, דברי אומנות מדהימים, ספרים, פילוסופיה, דעות מגוונות ועוד.
אותם אלו הגולשים ברשת כדי להתחבר לאחרים, ברשתות החברתיות הרבות, למצוא תמיכה, עניין, ידידות ואהבה,
יוכל לעשות זאת בדיוק כמו הגולשים שמחפשים ניתוק מה"רעש" של העולם.
מה שאדם מחפש בהתאם לאופיו הוא גם ימצא ברשת. הרשת עצמה אינה "טובה" או "רעה" היא אך ורק מראה לנו עצמנו.

בדומה לכך, חיפוש מידע וידע ברשת, יכול להיות מועיל ואפקטיבי, עד רמה של הצלת חיים בפועל,
ומצד שני מציאת מידע מוטעה (מהשפע הרב הקיים ברשת) יכול להיות מזיק עד רמה של גרימת מוות.
דוגמא אחת היא המידע הרפואי:
גולשים בפורום רפואי? בדקו טוב מי מייעץ לכם
בדומה לדוגמא זו, הדגימה באופן ברור את הבעייתיות והדואליות של השימוש במידע מהרשת,
נכונה גם תופעה זו בהקשר של טיפולי אוטיזם.
אוטיזם הוא תחום "פרוץ" בו אין לרפואה הקונבנציונלית תשובות ברורות ומבוססות, לא לגבי הגורמים,
ולא לגבי הטיפול האפקטיבי המתאים לכל "מקרה" של אוטיזם.
עקב כך, ריבוי ה"מטפלים" ה"שיטות" וה"טיפולים" המוצאים ברשת להורים הנואשים לטיפול אפקטיבי -
גדול ורב, אין "סמכות" ברורה ואחידה היודעת להמליץ על טיפול אפקטיבי או להזהיר מטיפול שבמקרה הטוב,
רק גוזל מההורים זמן וכסף יקרים ובמקרה הרע, גם גורמים להתדרדרות ונזק לילד.
בנוסף לכך, חלק מהבעיה טמון בהצלחות חלקיות של טיפולים בקרב חלק מהמקרים והילדים,
אך אינו מתאים/מצליח עם חלק אחר. המטפלים וההורים ש"הצליחו" ממליצים ובצדק על הטיפול שייתכן שיזיק לילד אחר.
אז מה עושים?
אין תשובה פשוטה לבעייה מורכבת זו, אך ישנם כמה כללים אותם ניתן ליישם בבדיקת כל הצעה/ייעוץ לטיפול:
1) הצלבת המידע על הטיפול והמטפל מול הורים אחרים ורופאים/פסיכולוגים מהתחום.
    כדאי לשים לב שלא כל רופא, פסיכולוג או פסיכיאטר באמת מבין בתחום, יש למצוא כאלה שלהם ניסיון מספיק בתחום.
2) להיזהר מקיצוניות (גם בשיטת הטיפול וגם בהתייחסות המטפל לשיטות אחרות)
3) להיזהר מהבטחות "ורודות" מטפל טוב, יודע את המוגבלות שלו ואת העובדה כי אין לו סיכוי של 100% להצלחה.
4) להתייעץ עם הורי אוטיסטים "ותיקים" יש סיכוי טוב שהם כבר "היו שם" או שיש להם קישורים למידע רלוונטי.
5) לא לחשוש מ"תערובת" של טיפולים וגישות, לקות ה ASD מורכבת מהרבה פנים, פן נוירולוגי מוחי, פן תחושתי,
    פן תקשורתי חברתי, פן שפתי, פן לימודי ופן ריגשי/נפשי. לפעמים צריך עירוב של גישות לטיפול אפקטיבי.
6) לתת הזדמנות אמיתי. לפעמים אפקטיביות של טיפול תלויה ברמת שיתוף הפעולה של ההורים,
    באופטימיות והגיבוי שהם נותנים ובעיקר במספיק זמן לתוצאות (כלל "אצבע" - לא פחות מחצי שנה)

בפעם הבאה שתגלשו ברשת, יהיו הצרכים שלכם אשר יהיו - השתמשו בגישת ה"כבדהו וחשדהו"
גם את הפוסט הזה, ניתן "לקבל" או "לדחות" בהתאם לתוכנו וה"פרופיל" האמין או הבלתי אמין שנוצר אצלכם ביחס לכותב...
בהצלחה!

יום ראשון, 28 במרץ 2010

לא הכול בסדר, אבל זה בסדר

מדי יום אנו נשאלים על ידי עמיתינו לעבודה, קרובי משפחתנו וידידנו "מה נשמע? מה המצב?

הכול בסדר?" ברוב רובם של המקרים אנו עונים אוטומטית "כן" "100%" ו"אחלה"
האם פירוש הדבר שאכן זהו מצבנו הנפשי/בריאותי/כלכלי? האם בכל תחום בחיינו הכול מוצלח ומצליח?
מהי כוונת השואל, האם למצבנו האישי? האם למצב משפחתנו? האם למצבנו בעבודה?
האם לקחת בחשבון בתשובה את השפעת המצב בחברה הסובבת אותנו? משפחה? ישוב? מדינה? עולם?
האם התשובה צריכה להעיד על האופן בו אנו מתמודדים עם המצב? האם התשובה צריכה להעיד על רמת האופטימיות שלנו? האם בכלל קיים מצב בו "הכול בסדר?"
יש להודות שבבחינה ריאלית, עובדתית לוגית, לא סביר שנוכל להצדיק תשובת "כן"
לשאלת ה"הכול בסדר?" תמיד היה, תמיד יש ותמיד יהיה "משהו לא בסדר" בחיינו.
אז כיצד אנו צריכים לחשוב וכיצד לענות (גם לעצמנו) לשאלה יום יומית זו?

במאמר מעניין של מייקל שרמר מו"ל כתב העת "הספקן" וכותב טור קבוע ב"סיינטיפיק אמריקן"
עולה שאלת רמת האופטימיות שלנו, על מה היא מבוססת והאם לתנועת ה"חשיבה החיובית" הפופולארית
יש בסיס ריאלי הגיוני מבוסס. שרמר, למרות הגדרתו את עצמו כ"אופטימי מטבעי" חושף במאמר את הבסיס הדל (עובדתית) של עיקרון ה"חשיבה החיובית" ומביא בהרחבה טענות מספרה של ברברה ארנרייך "Bright Sided" לגבי החורים בטענות התפיסה וההצלחה בתפיסת ה"חשיבה החיובית"
שרמר טוען במאמר כי אנו צריכים להיות ריאליים במקום אופטימיים.
(כדוגמא הוא נותן דוגמא משעשעת מהרגלי רכיבת האופנים שלו עצמו) האם כך?
האם עלינו להיות תמיד הגיוניים, ריאליים ומחושבים?

אם עלינו לתת את התשובה המדויקת ביותר עובדתית, אנו צריכים כמובן לענות תמיד
"לא, לא הכול בסדר" אני עייף, לא מרגיש טוב, מקבל משכורת נמוכה מדי, רבתי עם אשתי, הילד שלי קיבל "נכשל" במבחן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח ובעבודה לא מספיק מעריכים אותי וכל זה לפני שנתחשב במצב המדינה המחורבן, עם השחיתות, המצב הביטחוני, מוסריות בזבל ו"אי חינוך"
שלא לדבר על המצב האקולוגי/פוליטי/מדיני/מוסרי בעולם...

אז מה עושים? (מבחינה פנימית) ומה עונים? (כתשובה)
הצעתי לדילמה היא "לא, לא הכול בסדר, אבל זה בסדר שלא הכול בסדר"
בתשובה זו, קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לשאלה הבלתי נמנעת של אחרים, אנו מצהירים כי אנו מודעים למצב המציאותי האמיתי בו אנו והחברה בה אנו חיים נמצאים, אבל, אנו מסוגלים להתמודד עם כך.
אין אנו מרכיבים "משקפיים ורודים" או "משקפיים שחורים" ואין אנו נותנים למצב האמיתי, בו
אין שמץ של סיכוי ש"הכול בסדר" להשפיע עלינו לרעה. אנו עושים מה שאנו יכולים להתמודדות עם המצב, לפעמים מצליחים יותר לשפר אותו ולפעמים נכשלים והמצב נהיה גרוע יותר, אבל זה בסדר,
זו דרכו של עולם, זוהי גם ה"טאו" חייה פה ועכשיו, הכר במציאות כפי שהיא ולמד להסתדר איתה, לזרום איתה, לנסות להשפיע עליה לטובה מצד אחד ומצד שני להיות מודע למגבלותיך בהשפעה עליה.

זה בסדר שלא הכול בסדר.