"יומני הריצה" או - על ניסיונות ב"פסיכו זמן ומרחב"

הגיע הזמן לישב חוב ישן: מה פירוש "פסיכו זמן ומרחב" וכיצד הוא קשור לריצה? מן הסתם ישנם קוראים שתהו מהי הכותרת המוזרה הזו ומהי קשורה לתוכן סדרת המאמרים על ריצה. ייתכן שחלקם אף הסיק כי אין כל הסבר וקשר, והכותרת נועדה רק למשוך את העין בשל מוזרותה... ובכן, הכוונה המקורית בכותרת הייתה לקשר בין הפסיכולוגיה הקשורה בתפישת הזמן, שהוא כידוע, מושג חמקמק ובהחלט יחסי, הן בעולם ה"ממשי" (תורת היחסיות קובעת כי הזמן הוא גם פונקציה של מרחק והוא יחסי למיקום המודד אותו ואף מושפע ממאסה) והן ובעיקר – בעולם ה"תפיסה" האנושית. את מושג ה"מציאות" שלנו אנו קולטים מחושינו (קלט/INPUT מסוגים שונים) המעובדים במוחנו לקבלת "תמונה" והסבר המתאים לבסיס ידיעותינו על העולם. ה"הסבר" שנותן לעצמו תינוק וילד צעיר, שונה מהותית מה"הסבר" שנותן לעצמו אדם מבוגר ואף שונה מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. כך למשל פירשו בעבר את מראה "שקיעת" השמש לתמונת עולם בה הארץ היא מרכז היקום, אסון מקומי הוא "סוף העולם" וכ"ו. חלק חשוב נוסף בהסבר הרקע, הוא החלק המרכזי שנוטל תת המודע שלנו בהרכב התמונה המתקבלת ואופן הזיכרון שלנו שמבוסס לא על ההתרחשות המדויקת עצמה, אלא על מה שמתאים יותר לאופיינו ויכולתנו לזכור (ראו ספריהם של דן אריאלי ופרופ' כהנמן) בדומה, גם תפיסת הזמן שלנו, אינה בדיוק כמות הזמן שעובר, אלא היא תלויה מאוד ב"הרגשה" שלנו. מי לא מכיר את הביטויים "משעמם לי, הזמן לא עובר" או "הזמן טס, לא שמתי לב"? באופן כללי, ניתן להכליל כי כאשר נהנים ועסוקים, "הזמן עובר מהר" וכאשר משעמם או קשה "הזמן לא זז" בדומה לכך, גם ספורטאים מושפעים מהלך מחשבה והרגשה בתפישת הזמן שלהם ואף מנסים להשתמש בפסיכולוגיה עצמית, כדי להשפיע על תפישה זו. בנוסף, גם תפישת המרחב שלנו, או מיקומנו ביחס לאר הסביבה ומה שרלוונטי במקרה זה, ביחס למקום שאליו צריך להגיע ומה המרחק שכבר עברתי – גם תפישה זו אינה "מוחלטת" (בלתי תלויה) והיא אי-רציונאלית במובן שכאשר אנו במצב רוח שלילי/עגום/מדוכדך המרחק שעלינו לעבור כדי להגיע למחוז חפצנו, יראה לנו ארוך וקשה וכאשר אנו במצב רוח חיובי/שמח/אופטימי אותו המרחק (ויכולתנו לעבור אותו) – יראה פחות קשה, יותר קל, אפשרי, לא בעיה (מחק את המיותר) בדומה לכך, גם אופן ההתייחסות לקשיים אחרים בריצה, מכשולים פיזיים, מזג אוויר, כאבי גוף ועמידה במדדי הצלחה/כישלון יחסיים (ביחס לעצמנו וביחס לאחרים) – תלויים תלות חזקה ביותר ב"הלך הרוח" שלנו בזמן נתון וב"פילוסופיית החיים" שלנו בכלל (לכל אחד יש "פילוסופיית חיים" גם אם הוא לא מודע לה) מס' דוגמאות לשימוש שלי בפסיכולוגיה עצמית כדי להתמודד עם קשיים: שימוש בהדמיות מעולם הספרים – בסדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני "תשעה נסיכים לאמבר" "ממלכות התוהו" ואחרים, ישנו "דגם עולם" שההליכה עליו (רק בן מלוכה של "אמבר") - יכולה לתקן פרצות ובעיות בעולם האמיתי (המבוסס על הדגם) אבל ההליכה עליו היא קשה מאוד, במיוחד באזורים שנקראים "צעיפים" בהם ההתנגדות גדולה מאוד והכאב להמשיך כמעט בלתי נסבל. אם ההולך מצליח לעבור את כל הצעיפים, הוא יכול לתקן בעיות ועיוותים גדולים בעולם של אמבר. השימוש שלי כמובן הוא הדמיית הקושי בריצה ל"צעיף" מהדגם אותו יש לעבור למרות הקושי כדי לעמוד במשימה. שימוש בהדמיה מעולם הסרטים – מי לא מכיר את הריצה (הדמיונית) של פורסט גאמפ? ישנם אפילו אנשים הסבורים בטעות כי ריצה כזו אפשרית במציאות (לא אנשים שרצים בעצמם...) אני איני מרחיק לכת עד כדי כך, אולם בכל זאת משתמש בהדמיית "פורסט" שאמר: "החלטתי לרוץ עד קצה הרחוב, כשהגעתי לשם, החלטתי לרוץ עד קצה העיר וכשהגעתי לשם, אמרתי למה לא לרוץ עד קצה המדינה?" תפישה זו שמחלקת ל"קטעים" קטנים יותר את הריצה, ללא הסתכלות על המרחק הכולל, עוזרת מאוד בהשגת מטרות/מרחקים גדולים. שימוש נוסף (מאוד פופולארי ונפוץ) הוא השימוש במוזיקה. אני למשל משתמש הרבה דווקא במוזיקה מרגיעה וכיפית מתחומי הרוק-נ-רול, בלוז, קלאסית ופופ שקט אולם לפעמים כשצריך קצת "אנרגיה" אני שם גם HOUSE טראנס ומוזיקת קצב אחרת ("ריקוד המכונה" של משינה טוב במיוחד לעליות קשות) ישנם כמובן עוד שימושים, ניסיונות וטכניקות שונות ליישום בשטח ועל כך, בפוסטים הקודמים והבאים.

ניסיונות בפסיכו זמן ומרחב2 או מה קרה בסוף עם המגבת?

קצת תזכורת מהפוסט הקודם בנושא – לאחר פציעת גב בעייתית שקטעה כל סוג של פעילות ספורטיבית, הצלחתי בעזרת תרגילים ואימונים רבים לחזור לפעילות מוגבלת בספורט כולל ריצה. במהלך החזרה לריצה, ביצעתי (ועדיין מבצע) "ניסיונות" שונים על עצמי, גבול יכולתי ואופן המחשבה שלי לאחר השנוי הגופני והזמן שעבר מהיותי "צעיר ובריא" (בערך לפני 15 שנה, כיום בן 44) אז מה היה? – היה מרוץ! ולא סתם מרוץ, 1,250 רצים, מתוכם 16 במקצה 160 ק"מ, 35 רצו 100 ק"מ, 100 רצים גמאו 62 ק"מ ואחד, יחיד ומיוחד (קובי אורן), שבר את השיא הישראלי למרחק ריצה: 256 ק"מ! כמו כן היו מקצים למרחקים בינוניים של 12, 22 ו 32 ק"מ ו 2 מסלולי אופני הרים. קשה לומר מה יותר מספק, לרוץ במרוץ או ל"תרום משמרת" בארגון של המרוץ, לי בכל אופן היו קצת נקיפות מצפון שהשארתי את האישה (כיוון רכבים לחנייה) והבת (חלוקת מים בתחנת אופניים) בעבודה ואני רק הייתי צריך לרוץ (ועוד לקבל חולצה על זה) בכל אופן, להלן תוצאות הניסיונות וההשוואה לאימונים: נתחיל מהסוף – - את המגבת: פשוט שמתי בכיס של המכנסיים, קצת לא אסטטי ומוזר למראה, אבל יעיל. אגב, אריאל רוזנפלד, שזכה במקום הראשון במקצה ה 60 ק"מ מספר שבאימונים למרוץ, הוא שם את השלט של האוטו בכיס המכנסיים ובגלל הלחות והזיעה הוא לא הצליח אח"כ לפתוח את האוטו ונאלץ להזעיק את אשתו... - לרוץ ללא תיק: נותן קצת פחות זיעה ואולי קצת פחות עומס על הגב, אבל התלות בתחנות השתייה וחוסר הנוחות בשימוש בכוסות לא שווה את זה (בשבילי) "גיליתי" למשל שאם שותים מהר מדי (כדי שלא ישפך וכדי לא לזרוק את הכוס מחוץ לפח) – המים עלולים להגיע לקנה הנשימה ואז יש למן מה חיקוי יפה לאדם שנרצח בהרעלה... (כמו בסרטים) כמו כן, לא ניתן לווסת את כמות המים ששופכים על הראש, קשה לקחת מספיק מים ועוד. - לגבי סחיבת מצלמה וצילום בריצה: את המצלמה די פשוט לשים "בהצלב" אבל מסתבר שאם מצלמים כמה פעמים בוידיאו בזמן הריצה, אח"כ נתפס הגב העליון שחבל על הזמן... - הצפיפות במרוץ: לא היווה פקטור ולא גרמה אפילו לעיקום קרסול אחד, מצד שני, ניתן ללמוד הרבה מכתובות של רצים על החולצה (יש מועדונים מאוד מגוונים) ומעניין לראות מגוון גדול והטרוגני כל כך של משתתפים (אבל צריך כאמור, לרוץ לאט כמוני כדי שיהיה זמן לכך...) - מבחינת ההנאה: יש שוני רב בין האימונים למרוץ עצמו, באימונים יש שקט ושלווה ברמה של תראפיה, לעומת המרוץ, בו יש "חגיגה" של מראות, רעשים, אינטראקציות וסיפוק מעצם ההשתתפות. - שאלת המבחן המעניינת ביותר הייתה לגבי המנטאליות: השפעת גורם התחרותיות, האגו שעומד למבחן והלחץ מ"בוחן הקהל". בשטח זה שמחתי לגלות, שאדישות מהולה בעניין החליפו את הלחץ של פעם (לפני 15 שנה) אדישות כלפי מסתכלים/בוחנים אותי ועניין ברצים האחרים: אחד נושם ונושף ברמה מפחידה (פינוי קרוב?) אבל "נותן קצב" ועובר אותי בדרך לתוצאה יותר טובה, האחר נראה "אנטי אצן" בגופו (רץ בלי חולצה) אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שמספרו 32 ק"מ (ולכן, ספורטאי טוב ממני) פה ושם רואים "כבדי גוף" (סיימו?) ו/או בעלי שער ארוך (בתפיסתנו, האצן צריך להיות קצוץ שיער) יש שמדברים אחד עם השני כאילו זו צעידת בוקר ביער ויש (רבים) שהולכים בעליות. בקיצור- מעניין. בהתחלה, כשהבנתי שאני שליו ונהנה מכל רגע, שמחתי (סיפוק מאופי משופר אגו) אבל אחר כך, חשבתי על ניסיונות של דן אריאלי ב"לא רציונאלי אבל לא נורא" בהם בדק את הקשר בין המראה החיצוני לציפיות וקריטריונים של דירוג כלפי המין האחר. אריאלי גילה (באופן לא מפתיע) שככל שפוטנציאל המראה החיצוני של האדם (2 המינים) נמוך יותר, לא רק הציפיות שלו ממראה בן הזוג יורדות אלא אף משקל הקריטריונים האחרים של הציפיות משתנה (אנשים יפים נותנים משקל גבוה יותר למראה חיצוני ונמוך יותר לשכל ואופי ולהיפך) ההשלכה על מצבי בריצה הייתה אם כן – ייתכן שאני פשוט הקטנתי את משקל הקריטריון של התוצאה במרוץ למול קריטריוני ההנאה למיניהם... לצערי, לא אוכל בעצמי לשפוט מי מהגורמים היה חזק יותר... (השיפור המנטאלי או הקטנת הציפיות) אני שבוי כמו כולם בידי "הגמד החושב" (ראו ספרה של ניצה איל) בראשי שלפעמים נוטל את ההגה בידיו ומטה אותו מעט לכיוון שמתחשק לו ואפילו לא מדווח על כך...

ניסיונות אישיים בפסיכו זמן ומרחב

אילו שינויים יכולים לעבור על אדם בחלוף השנים? כיצד מתבטאת ההשפעה באופן החשיבה, וביכולות הנפשיות? איך יראה הביטוי בפיזיולוגיה שלנו וביכולותינו כעבור 15-20 שנה? ואיך קשור המרחב לעניין? זאת בדיוק מה שיצאתי למצוא בסדרת ניסיונות מורכבים ומהנים ברובם, על עצמי. במה דברים אמורים? סיפורנו מתחיל בשנת 1988, עת במסגרת שירותי הצבאי, נשלחתי כחלק מנבחרת ייצוג של בה"ד 1 למרוץ 1/2 מרתון בת"א. באותה העת, הייתי בכושר גבוה ולמרות שזה היה המרוץ הראשון בו השתתפתי מעודי, סיימתי את המרוץ בתוצאה יפה ובדרך גם "חלפתי" על פני המפקד הישיר שלי דאז, שהיה אצן מרוצי שדה והקפיד "לקרוע" אותנו בכל מד"ס בקורס (אך, נקמה מתוקה...) מאותו היום ובמשך כמה שנים לאחר הצבא, השתתפתי להנאתי הרבה במרוצים נוספים, הייתי פעיל ביותר בשירות המילואים וככלל, בעל "תדמית גוף עצמית" חיובית ובריאה. הרגע המדויק של השינוי לא זכור לי, ייתכן שצניחה ברוח "מעל התקן" וציוד מלא הייתה הגורם, אולם ייתכן שגם שמשהו אחר היווה את "הקש ששבר את גב ה..." לפי האורטופד שאיבחן את ה"ספונדילוליסטזיס" שלי, פעילות גופנית "מתה" מבחינתי ורצוי לדעתו לשקול התערבות כירורגית. מאותו הרגע ובמשך בערך 15 שנה הייתי על תקן "נכה" עם פגיעה רצינית באגו, בשגרת החיים ובעבודה. לעמוד הרבה זמן כאב, לשבת הרבה זמן כאב, לשכב כאב ועל לרוץ או להרים משהו אין על מה לדבר. לפני כמה שנים, החלטתי לעבור בדיקה חוזרת אצל מומחה גב אחר ושם קיבלתי אבחון אופטימי יותר – לפי המומחה הזה ניתן עם תרגילי פיזיותראפיה מתאימים, אפשר בהדרגה לעסוק בספורט "לפי איך שאני מרגיש שאפשר" מצויד באבחון משופר זה, עברתי הדרכה לתרגילי גב ספציפיים לבעיה (בהמשך גם תרגילי קרסול לבעיות נקעים חוזרים) והתחלתי לחזור לפעילות! הליכה, אח"כ גם אופניים, בהמשך הוספתי כדורסל (אע"פ שריצה מהירה וקפיצה לגובה לא ממש חזרו) ולאחרונה – גם ריצה! (מאפריל 2012) תקופה חדשה זו של עיסוק בריצה, מאופיינת בהבדלים רבים מהתקופה הקודמת. הבדלים הכוללים מצב גופני, גיל, מצב מנטאלי, מצב משפחתי, ועוד. היות וריצות למרחקים בינוניים מתאימות מאוד למחשבות ו"עריכת ניסיונות" מה גם שממילא עסקתי במסגרת עבודתי בפרויקטים וניסיונות שונים, התחלתי לערוך ניסיונות בפסיכולוגיה של הספורט בהבדלי והשפעת מימד הזמן ובשאר השפעות המרחב (מרחב הגוף, מרחבי המרחק וכ"ו) להלן הממצאים - - לפעילות ספורט בגיל צעיר, יש יתרון גופני מובהק, אבל בגיל מבוגר יותר, יש יתרון מנטאלי מובהק, העיסוק ב"שטויות" של תחרותיות מול אחרים, פחד מכישלונות ואכזבות ותסכולים אישיים התחלף בהנאה מהתבוננות בביצועים של ספורטאים גדולים ממני (אני בביצועים "האזוב על הקיר"), הנאה מעצם העיסוק בספורט והנאה מהשיפור בעצמי. - פעילות ספורט משפרת את הזוגיות (בייחוד כאשר בת הזוג היא מורה לחנ"ג...) - ריצה בלילה דורשת פנס טוב (אבל גם כך, בשבילי היא איטית יותר, עקב זהירות על הקרסול) וניתן לפגוש בה חיות שבאור היום די נחבאות (כמו חזירי בר ודרבנים) - ריצה למשך שעה וחצי – שעתיים דורשת סחיבת מים ועזרים שונים, בקיצור– תיק (מתרגלים) - 2-3 הק"מ הראשונים הם הכי קשים (גם מתוך 20) - תזונה לפני ואחרי הריצה חשובה (לא רעיון טוב לרוץ על בטן עם בוטנים ובירה, תאמינו לי...) - סוג הנעליים + מדרסים מתאימים + עזרים מתאימים (למשל גרב אלסטית מיוחדת לספורט)– חיוני למשל הנעליים הראשונות שקניתי היו מעולות, אבל לכביש, לא לשטח והתפרקו לאחר 3 חודשים... - לרוץ עם מוזיקה, יכול להיות כיף (באך ובטהובן מומלצים במיוחד), אבל לפעמים זה מפריע "לשמוע את השקט" - החלק הכואב ביותר באימון ריצה – המתיחות שאחרי (אבל חיוני כדי לא לצלוע ביום שאחרי) - אם מקפידים על מינימום 4 פעמים בשבוע תרגילי פיזיותראפיה, אפשר לרוץ 2-3 פעמים בשבוע (15-20 ק"מ בריצה) או אימון כדורסל אחד וריצה אחת (בתנאי שלא מעקמים את הקרסול בכדורסל...) - מיני ג'לים מיוחדים לבליעה בריצה – עוזרים (אבל די מגעילים ומתוקים להחריד) - אם לא נמרחים במסנני קרינה – נשרפים (מה באמת?) - לרוץ בעליות זה כיף (אין עומס על הגב, פחות סיכוי לעקם קרסול) - לרוץ בירידות זה מפחיד (גב, קרסול), למעשה, די מצחיק לראות אותי רץ בירידה בשטח זה כמו לראות מישהו רץ יחף על אזור מלא זכוכיות או חרא של פרות... - רוב האצנים האחרים נחמדים, גם "הלכנים" וגם רוכבי אופניים, לעומת זאת, לרוכבי טרקטורונים אופנועים וג'יפים צריך לבוא בלילה למיטה, לשפוך עליהם אבק ולהשמיע להם רעש מנוע ב 150 דציבל! - בריצה בחורף האוויר כל כך קר שכואב לנשום, בקיץ אחוז הלחות הוא האוייב. - לריצה ליד הנחל בין ערביים יש סיכוי גבוה להסתיים בבליעת ברחש (או שניים) - אם מתעקם הקרסול בזמן הריצה, לא לעצור, קודם לצלוע, אח"כ ריצה קלה ואז לחזור לקצב. - בקיץ רצוי לקחת גם מים להרטבת הראש (לקרר את ה CPU) וגם מגבת קטנה (לזיעה) זהו, הניסיונות הבאים מתוכננים ל 12.10 (מרוץ "סובב עמק" בהזורע) – מה ההבדל בהרגשה וביצועים בתחרות גדולה לעומת אימונים? האם הלחץ יוריד ביצועים? האם ההנאה שבסיום גדולה יותר מבאימון? מה ההשפעה של ריצה ללא תיק? (יהיו תחנות הצטיידות בדרך) האם האגו פתאום "ירים ראש" וייעלב כאשר אצנים (ואצניות) טובים ממני יעברו אותי? מה תהיה השפעת הצפיפות? והאם הסיכון בעיקום הקרסול גדול יותר? (ואיך זה ישפיע על הריצה) איך סוחבים מצלמה בריצה (כדי לתעד) ואיך מסתדרים לעזאזל ללא מגבת? להתראות ב"סובב עמק" בהזורע ב 12.10! שם יהיו האצנים הגדולים בארץ (מרחקי 60, 100, 160 ו- 260 ק"מ!) וגם אני "אזוב הקיר" במקצה 20 ק"מ