לא הכול בסדר, אבל זה בסדר

מדי יום אנו נשאלים על ידי עמיתינו לעבודה, קרובי משפחתנו וידידנו "מה נשמע? מה המצב?

הכול בסדר?" ברוב רובם של המקרים אנו עונים אוטומטית "כן" "100%" ו"אחלה"
האם פירוש הדבר שאכן זהו מצבנו הנפשי/בריאותי/כלכלי? האם בכל תחום בחיינו הכול מוצלח ומצליח?
מהי כוונת השואל, האם למצבנו האישי? האם למצב משפחתנו? האם למצבנו בעבודה?
האם לקחת בחשבון בתשובה את השפעת המצב בחברה הסובבת אותנו? משפחה? ישוב? מדינה? עולם?
האם התשובה צריכה להעיד על האופן בו אנו מתמודדים עם המצב? האם התשובה צריכה להעיד על רמת האופטימיות שלנו? האם בכלל קיים מצב בו "הכול בסדר?"
יש להודות שבבחינה ריאלית, עובדתית לוגית, לא סביר שנוכל להצדיק תשובת "כן"
לשאלת ה"הכול בסדר?" תמיד היה, תמיד יש ותמיד יהיה "משהו לא בסדר" בחיינו.
אז כיצד אנו צריכים לחשוב וכיצד לענות (גם לעצמנו) לשאלה יום יומית זו?

במאמר מעניין של מייקל שרמר מו"ל כתב העת "הספקן" וכותב טור קבוע ב"סיינטיפיק אמריקן"
עולה שאלת רמת האופטימיות שלנו, על מה היא מבוססת והאם לתנועת ה"חשיבה החיובית" הפופולארית
יש בסיס ריאלי הגיוני מבוסס. שרמר, למרות הגדרתו את עצמו כ"אופטימי מטבעי" חושף במאמר את הבסיס הדל (עובדתית) של עיקרון ה"חשיבה החיובית" ומביא בהרחבה טענות מספרה של ברברה ארנרייך "Bright Sided" לגבי החורים בטענות התפיסה וההצלחה בתפיסת ה"חשיבה החיובית"
שרמר טוען במאמר כי אנו צריכים להיות ריאליים במקום אופטימיים.
(כדוגמא הוא נותן דוגמא משעשעת מהרגלי רכיבת האופנים שלו עצמו) האם כך?
האם עלינו להיות תמיד הגיוניים, ריאליים ומחושבים?

אם עלינו לתת את התשובה המדויקת ביותר עובדתית, אנו צריכים כמובן לענות תמיד
"לא, לא הכול בסדר" אני עייף, לא מרגיש טוב, מקבל משכורת נמוכה מדי, רבתי עם אשתי, הילד שלי קיבל "נכשל" במבחן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח ובעבודה לא מספיק מעריכים אותי וכל זה לפני שנתחשב במצב המדינה המחורבן, עם השחיתות, המצב הביטחוני, מוסריות בזבל ו"אי חינוך"
שלא לדבר על המצב האקולוגי/פוליטי/מדיני/מוסרי בעולם...

אז מה עושים? (מבחינה פנימית) ומה עונים? (כתשובה)
הצעתי לדילמה היא "לא, לא הכול בסדר, אבל זה בסדר שלא הכול בסדר"
בתשובה זו, קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לשאלה הבלתי נמנעת של אחרים, אנו מצהירים כי אנו מודעים למצב המציאותי האמיתי בו אנו והחברה בה אנו חיים נמצאים, אבל, אנו מסוגלים להתמודד עם כך.
אין אנו מרכיבים "משקפיים ורודים" או "משקפיים שחורים" ואין אנו נותנים למצב האמיתי, בו
אין שמץ של סיכוי ש"הכול בסדר" להשפיע עלינו לרעה. אנו עושים מה שאנו יכולים להתמודדות עם המצב, לפעמים מצליחים יותר לשפר אותו ולפעמים נכשלים והמצב נהיה גרוע יותר, אבל זה בסדר,
זו דרכו של עולם, זוהי גם ה"טאו" חייה פה ועכשיו, הכר במציאות כפי שהיא ולמד להסתדר איתה, לזרום איתה, לנסות להשפיע עליה לטובה מצד אחד ומצד שני להיות מודע למגבלותיך בהשפעה עליה.

זה בסדר שלא הכול בסדר.

האם אנו חושבים יותר מדי?

לא קל לאדם אוהב ידע, סקרן ואוהב קריאה, מתעניין וחושב, אדם היודע לנתח מידע ולהפיק מסקנות, להודות שאולי הוא "חושב יותר מדי" האם זה יתכן? האם זה סביר? האין האמירה "חושב יותר מדי" שמורה למי שמוחו נחות, אוצר ידיעותיו דל וחשיבתו מעטה? מסתבר שהתשובה היא "לא" דווקא אנחנו, שוחרי הידע, מרבים ליפול לבור זה.

אחת הבעיות מתחילות בפרויד. פרויד היה מי שגילה לנו שקיים בנו "אני חבוי" או "תת מודע"
מסתבר שיש בכולנו צד חבוי שבהתאם ל"פרופיל הפסיכולוגי" (או "הנפשי") שלנו גורם לנו לחשוב ולבצע דברים שלפעמים מפריעים לנו, דברים שאנו "חושבים" שהם רציונאליים ונכונים לנו,
אבל לפעמים הם עשויים דווקא לפגוע בנו, לעצור אותנו, או להפך, לגרום לנו לבצע פעולה שגויה הגורמת עוול לנו ו/או לאחרים. כנראה שדקארט טעה. אנו לא "קיימים מפני שאנו חושבים"
ו"אנו חושבים מפני שאנו מתלבטים" מהעובדה הפשוטה שהתלבטות זו היא פנימית ומן הסתם מתרחשת
בהשפעה גדולה של התת מודע שלנו. אותו "תת מודע" הוא בעייתי מכיוון שהוא עלול להיות מושפע
מנוירוזות, טראומות, שקיקות וכמיהות חבויות או שהוא סתם מונע מאיתנו לפעול לשינוי בחיינו
מפני שהוא מעוניין לשמור על הסטטוס קוו של חיינו או כביכול "היציבות הנפשית" שלנו.
הפחד משינוי הוא אחד המשפיעים החבויים הגדולים ביותר בנפשו של כל אדם.
הפועל היוצא של מצב בעייתי זה הוא שכאשר אנו מגיעים לסיטואציה בה צריך להחליט על שינוי,
אנחנו לפעמים "נתקעים" בויכוח פנימי, מלא בשיקולי יתר, בעד ונגד, תוצאות אפשריות, וכמה שאנו יותר "חכמים" הויכוח הפנימי עוד יותר מסובך. המצב הפנימי הבעייתי השני הוא כאשר אנו מוצאים תירוץ "לוגי" כביכול מדוע לא לבצע את השינוי. אבל, לאמתו של דבר, זה לא אנחנו שהגענו לטיעון הנגד
המשכנע הזה, זה "הוא" האני החבוי שלנו. אז מה עושים? האם אנו נידונים לחוסר וודאות תמידי
בעניין הקיום שלנו כמו ב"בעיית השד" של דקארט? (חוסר הוודאות שיש איזה שד שגורם לנו לראות ולחוות רק את מה שהוא רוצה ובעצם שולט בנו) האם ייתכן שאנו בעצם ישנים באיזה "מטריקס"
ללא אפשרות אפילו לדעת זאת? אולי לא. יש "פאטנט"
ה"פאטנט" הוא לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. אין זו המלצה חס ושלום להפסיק לאחת ולתמיד את
החשיבה והמחשבה, אלא לפעמים שעולה לנו או לאחרים איזה רעיון לעשות משהו, להתקדם, להעיז, לבצע משהו שונה משגרת חיינו, צריך פשוט לבצע. לא לחשוב, לא לתת הזדמנות ל"שד המתעתע"
או התת מודע שלנו להשתלט לנו על החיים כדי שיישארו במצב של "מי מנוחות" אלא פשוט "לקפוץ למים". אנו חיים רק פעם אחת. גם אם יש או אין קיום אחרי המוות, "עולם אחר" או "גלגול נשמות"
את החיים האלו, הנוכחיים אנו חיים רק פעם אחת וכדי לחיות חיים מלאים, מספקים, בעלי חוויות מלמדות והגשמה עצמית, צריך להעיז ולעשות. "נא להדק חגורות ולכבות מחשבות, אנו ממריאים"
במקרים דומים נוספים, נוהגים מורי "זן" רבים לנקוט בשיטות שונות, על מנת לרוקן את המוח ממחשבות
שמפריעות הן ללימוד תפישות חדשות והן לביצוע מדיטציות שמטרתן להשקיט את הנפש ולהתבונן במציאות "כפי שהיא". חלק מהטכניקות נוקטות בקו של זעזוע המתלמד באמירות לכאורה, בלתי הגיוניות
מפתיעות ולא שגרתיות, כדי "להוציא אותו מקו המחשבה הרגיל", מהדוגמטיות וע"י כך פתיחת מחשבתו
לאפשרויות אחרות. עודף החשיבה מופיע גם בתחום הפסיכולוגיה ובא לידי ביטוי שלילי חזק במקרים של
חוסר ביטחון חרדתי, דיכאוניות ועוד. במקרים קיצוניים אלו, הופכות האפשרויות העתידיות הרבות של כל מעשה ואמירה (או כל פעולה אקטיבית) לריבוי משתק ובלתי אפשרי של משתנים הסוגר את האדם
בחיים של פחד ואי עשייה. במקרה אחר, מתמקד האדם באפשרויות העתידיות השליליות הקיצוניות בלבד
המשאירות אותו נעול בחרדה קיומית לא מציאותית וכובלת. במקרה נוסף, חושב האדם הדיכאוני, מחשבות שליליות על עצמו בהווה ו"זוכר" מהעבר רק את הזיכרונות השליליים והטראומות שעבר.
במידה מסוימת, ניתן לסכם ולומר שככל שהאדם מרבה ידע (בעיקר בעולם המערבי) הוא חשוף יותר לבעיית "עודף החשיבה" לכן, צריכים אנו "לקחת צעד אחד לאחור" להאט קצת את מוחנו הדוהר לפירושים עתידיים אפשריים ופשוט לבצע את הדברים. בכל מקרה יהיה צורך וגם נוכל לטפל במשמעויות הנובעות מפעולותינו בהמשך, בין אם "חשבנו את עצמנו לדעת" ובין אם לא.
החיים אינם משחק שחמט, פשוט התקדמו בדרך בה החלטתם ללכת.

אימרות של חוכמה

"המצאת המחר" או "איך ניצחנו במרוץ ההישרדות?"

"המצאת המחר" - דניאל ש. מילוא

ספר מעניין, מעורר מחשבה ואף מרתק למי שמתעניין באחד משני תחומים: אבולוציה של האדם ו/או אפיון ומנטליות המין האנושי כחברה כיום.
פרופסור מילוא "הגיע" לתחום האבולוציה מתוך התמחותו בפילוסופיה ואפיון תכונה מרכזית בחברה האנושית כיום: "יותרמדיות" בהסבה לתחום הביולוגיה חיפש מילוא את התשובה
ל"מדוע אנו כה חסרי מנוחה כיום? (מכיוון שניצחנו ויצאנו מהמרוץ האבולוציוני)
ומכאן תשובה לשאלה איך ניצחנו ומדוע? תשובתו בספר היא מכיוון שפיתחנו יכולת לתכנון עתידי.
הספר כתוב בצורה משעשעת, שונה, מעניינת (כאדם עצמו) ומביאה תימוכין ככל הניתן לתיזה המרכזית. כמדען ופילוסוף, מודע מילוא למיגבלות ההוכחה שלו עצמו ומביא גם דוגמאות ל"חורים" בתיזה הכללית של תורת האבולוציה של דרווין. הבעיה המרכזית שלי בקריאת הספר הייתה חוסר הבהירות בתמיכתו של מילוא בתיאוריית האבולוציה הכללית (בה הוא תומך)
בהתלהבותו "לבעוט" במוסכמות קיימות, עוזר מילוא מבלי משים לזרם מערערי התיאוריה וחבל, להערכתי אין זו כוונתו ובתקופה זו, בה תיאוריות "מתחרות" מגוחכות עולות ופורחות (בעיקר בארה"ב) עלול הספר לשמש כ"נשק" דווקא נגד התיאוריה ממנה הוא צמח.

מחשבות נוספות מעקבות הספר:
1) מדוע (ולא איך התפתח) הגזע האנושי הוא כיום כה חסר מנוחה, הצורך "יותר מדי"?
    ייתכן שאת התשובה נתן לנו אברהם מאסלו בהגדרתו את "פירמידת הצרכים האנושיים"
   מאסלו טוען, שאנו מונעים באופינו ע"י פירמידה של צרכים:
בה מילוי הצורך הבסיסי יותר קודם למילוי הצורך "הגבוה" יותר ולהיפך, לאחר מילוי הצורך הבסיסי, אנו פונים למילוי הצרכים ברמות הגבוהות יותר. היות והרמות הגבוהות, הנן בד"כ בלתי מושגות (ועל כך הרחבתי בפוסטים אחרים)
נוצר מצב בו הקיום האנושי כפרט וכחברה הנו
במצב של חוסר שקט תמידי, או צריכת "יותרמדיות"

2) איך ומדוע התפתחה היכולת "לתכנן את העתיד"
בקרב אבותינו באפריקה?
ייתכן שהתשובה טמונה בבחינה של חריגי נורמה הקיימים כיום כגון אוטיסטים. מצפייה ועבודה עם בני האוטיסט כבן ה 9, נוכחתי בכמה עובדות -
- הבנת המציאות של סול (בני) הנה חלקית ביותר. המציאות בעיניו היא כאוס הכולל בתוכו "איים של מציאות"
   בהם הכללים ואופן ההתנהגות המצופה בה ברורים לו (למשל בבית, בכיתה, בטיפולים פרטניים)
- הבנת והגדרת ה"אני" שלו חלקיים ביותר והוא מתקשה להפריד בינו לאחרים ואף להגדיר אחרים כ"מישהו"
- הבנת רצועת הזמן (עבר ועתיד) שלו היא חלקית והוא מתקשה להפריד בין עבר קרוב ורחוק, עתיד קרוב ורחוק
   ואף מאורעות עבר שהתקיימו בפועל לעומת מאורעות שהוא היה רוצה שיתקיימו.
מכאן מסקנתי - כדי שנוכל לתכנן את העתיד (לבצע היום/עכשיו פעולות כדי שמחר/אחר כך נקטוף את פירותיהם)
אנו צריכים קודם כל להבין (גם ברמה כללית כמו אצל ילדים בריאים) - מי אנחנו ובתוך איזה מציאות אנו נמצאים.
ההומוסאפיינס באפריקה היה קודם כל צריך להבין בסיס זה כדי שיוכל לבצע פעולות (כגון הגירה ותכנון טקטי) למען המחר.